|
|
עמוד:14
יאיר אלדן 14 משוחררת היא מכלל נשות ישראל ועל כן אין להשקות אותה מי סוטה . באים חכמים וטוענים כנגדו ששמעיה ואבטליון השקו שפחה משוחררת , וכנגדם טוען עקביא בן מהללאל כי שמעיה ואבטליון השקו את השפחה " דיכמא " . אם " דיכמא " משמעותו " שהם כמוה " ) כמפורש בתלמוד הירושלמי ( הרי שעקביא התכוון לזלזל בהם ולהזכיר להם את גירותם ) שמעיה ואבטליון גרים היו ( — שהשקו אותה משום שהם , כמוה , גרים . אפשרות אחרת היא שהשקו אותה משקה שאינו באמת מי המרים המאררים ) דיכמא = דוגמה ( שכן המים שהשקו אותה דומים לה והם חסרי חשיבות כמותה . על פי רב האי גאון הראו לה מי צבע שהיו אמורים להפחיד אותה ולגרום לה להתוודות . רבי אלעזר , שהכתיר את סיפור נידויו של עקביא בכותרת " המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים " סבר שהעניין המרכזי הוא הזלזול בשמם של שמעיה ואבטליון . בין שהשקו אותה מי צבע ובין שהשקו אותה רעל , שאינו מי המרים המאררים , הרי יש בעצם ההצבעה על כך כדי לפגוע בשמם הטוב וממילא גם במסורת ההלכתית הנובעת מהם ובסמכות חכמים בכלל . ואולם , אם קיבל רבי אלעזר דווקא את מסורת הפירוש שלפיה הדגש אצל עקביא היה היותם של שמעיה ואבטליון גרים כמו השפחה המשוחררת מתחוור עוד רובד של הסיפור . מהי המשמעות של אזכור גירותם של שמעיה ואבטליון ? עקביא בן מהללאל , הידוע כבעל מסורת הלכתית מבוררת ואשר שמועותיו מרבותיו מהימנות ) משנה , עדויות , שם ( מערער על עצם סמכותם ההלכתית של שמעיה ואבטליון כאלה שזה מקרוב באו . אזכור גירותם הוא אפוא טענה שאין הם מחזיקים במסורת הלכתית מבוררת . יש כאן ערעור על עצם סמכותם של שמעיה ואבטליון לפסוק הלכה כמי שבאו " מבחוץ " ולא נולדו כבני העם היהודי . אם כן , נידויו של עקביא הוא מידה כנגד מידה — הוא מוצא אל מחוץ לקהילה ומת בנידויו מכיוון שלא קיבל את כניסתם של שמעיה ואבטליון לקהילה .
|
|