1 הזיקה למקרא

עמוד:13

13 מרטין בובר והמקרא ולהשתמש בהן בחקר המקרא . הבחנותיו המוקדמות צורפו לעבודה מתודית משווה מול דתות עמי המזרח הקדום וגם לניתוח משווה פנים-מקראי, שחתר לזהות מסורות ספרותיות ורוחניות שונות במקרא . בהקשר זה טענתי היא שהמקרא היה גורם מעצב בהגותו של בובר והעיד על הכיוון הדתי-רוחני בהגותו, אשר ביקר את הכתיבה הפילוסופית הקלאסית מתוך רצון לחשוף את הרובד הדתי והחוויה הדתית . עם זאת, הגותו אינה אנטי-רציונלית, אלא תחומה בין היכולת הרציונלית לבין חקר ישותו השלמה של האדם . לדוגמה, בכתביו המקראיים נעשה שימוש במתודת המחקר ככלי לדיון בסוגיות הנוגעות לאדם המודרני . בובר מציין ש"הכניסה העיקרית למפעלו של ההוגה אינה תוכן מחשבתו אלא האורח והמתודה 2 בובר מסויג מכוחה של המתודה לגלות את האמת, או שלו" . כניסוחו, לתאר את זיקת אני-ואתה . אבל במסגרת יחסי אני-לז שומה עליה לקדם את האדם לפתיחות, לאפשרות של דיאלוג עם הרז והזולת שבמציאות . א . כתבי החסידות כשלב מקדים לכתבי המקרא העניין הדתי שגילה בובר במקרא ובחסידות מאפשר להשוות את המתודות שלו בחקר היצירות החיוניות של היהדות . לפי בובר, הן המקרא והן החסידות מייצגים תופעות רוחניות אדירות בחיי העם ומהווים עדות חיה לדיאלוג בין שמיים לארץ . בשניהם פועם יסוד אורגני משותף - הגרעין והנשמה של היהדות החיה, שאליו הוא מכוון . אכן, פועלו הראשוני של בובר בכתבי החסידות, המשתקף בספריו סיפורי רבי נחמן ( 1906 ) ואגדת הבעל שם טוב ( 1908 ) , התאפיין במלאכת תרגום ועריכה לגרמנית, שאיפשרה את פרסומם 2 . בובר, פני אדם , עמ' 418 .

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר