|
|
עמוד:9
9 מרטין בובר והמקרא של דיאלוג קיומי-רליגיוזי אגב ניסיון ממשי להגשימו במינימום עוול אפשרי בחיים החברתיים . הפרק השני בוחן את הדיאלוג הגלוי והסמוי המתקיים בין ספרו ההגותי המפורסם ביותר של בובר, אני ואתה ( 1923 ) , לבין המקרא . ספר זה התפרסם לאחר עבודותיו הראשונות על החסידות ופרסום שמונת נאומיו ומאמריו על היהדות ולפני התמקדותו במקרא, הן במפעל תרגומו לגרמנית עם פרנץ רוזנצוויג והן במאמריו ובספריו ההגותיים והמחקריים . בפרק זה תתבהר דרך התגלגלותם של יסודות מקראיים לכתיבתו הייחודית ב אני ואתה , גם כשזו ביקשה ברובד הגלוי לחרוג מהשיח הפרטיקולרי-יהודי אל השיח האוניברסלי-רליגיוזי שאפיין את מדע הדתות בתקופתו . כך גם יתגלה שהמקרא היה מקור השראה הן מבחינה סגנונית והן מבחינה רעיונית לכתיבתו היצירתית ב אני ואתה , בניסיונו להצביע על נוכחותו של היסוד האלוהי הנסתר בהוויה . הפרק השלישי מעיד על שלב השיא של יצירתו, הרואה בעבודתו המקראית בשוֹרה גם מעבר לשיג ושיח הפְּנים מדעי, בהיותה מקור השראה רליגיוזי כתורת חיים לאומית . להשקפתו של בובר, קריאתו את המקרא נדרשת לניסיונה של התנועה הציונית להגשים את דרך הקודש הנבואית-מקראית המזוהה עם תפיסת הברית ומלכות שמיים . אצל בובר, צידוק קיומו של היהודי המודרני כרוך בזיהוי היסוד הדיאלוגי כיסוד אמוני בתרבות היהודית לדורותיה, ומכאן גם בשוֹרתו לדיאלוג המשלב בין פוליטיקה למוסר כתנאי הכרחי לתחייתה הרוחנית של הציונות . לדבריו, התחדשות החיים בציון נושאת עמה תביעה מוסרית להגשים את תעודת הנביאים במשמעותה הדיאלוגית, הכוללת בשורה אוניברסלית כמענה של ממש למשבר הקיומי של האדם המודרני . בשורת ההומניזם המאמין, כפי שנלמד מהמקרא, דורשת לחשוף את האל ואת חיי הרוח במציאות החיים בארץ, ויש בה אמת רוחנית הראויה להגשמה לכל תרבות באשר היא .
|
|