|
|
עמוד:14
חדוה ישכר 14 גם הזהות האשכנזית האקדמאית של מרבית הפמיניסטיות של אותם זמנים, שהיו מזוהות עם מעמד הביניים, הרחיבה את הפער שנפער ביניהן לבין עובדות הכפיים . במקרים רבים הזדהו הפועלות עם פועלי הייצור, עמיתיהם לעבודה, או עם הגבר המובטל, ולא עם הנשים שקראו ל"שחרור מעליונות הגבר" . את הסיבה המרכזית לדחיית השמאל הפמיניסטי אל השוליים הפוליטיים הצרים יש לראות, לדעתי, לא משום התנכרותו למציאות החיים של קבוצות רחבות בציבור היהודי, כפי שנוהגים להטיח נגדו, אלא משום שהוא מזוהה קודם כול עם ההתנגדות לכיבוש ולנגזרותיו בהוויה הישראלית . זיהוי זה גורם לכל מפלגות השמאל – מרכז החרדות מאובדן תומכים אפשריים להצניע את מציאות הכיבוש ואת המאבק נגדו בסדר היום שלהן . ביחס לשמאל הפמיניסטי הרדיקלי אפשר לומר שהכיבוש שאב אותו אליו באופן כזה שהוא נותר דל בכוח אישה ומדולדל ממשאבים אחרים שהיו עשויים לתמוך בעבודת שטח שמאלנית קלאסית, כמו פעילות בארגון עובדות וחיזוק מעמדן . אידיאליסטיות ? איזה שעמום . אז זהו, שאף פעם לא משעמם . נתן זך כתב בשיר No טיפוסי על הזכות הגדולה שהתגלגלה לידי משוררים שיש להם " ] . . . [ מעט זמן לכתוב שירים / על הזכות הגדולה להיות פה / על הזכות הגדולה לומר לא שבלעדיה אין שיר נו . . . " . ואני מוכנה להעיד גם על העונג הרב המוצפן באמירת לא ! קולנית, מתפלמסת, אכפתית, מתעמתת . קריאת לא ! במרחב האקטיביסטי מזכירה, ואף מחזירה לנו במובנים רבים, את להט נעורינו . לכן אין להתפלא על נוכחותן הבולטת של נשים מבוגרות — ואף מבוגרות מאוד — במרחב הפעילות הפוליטי – פמיניסטי .
|
|