|
|
עמוד:10
10 ג'פרי הרטמן בסוגות פופולריות, מתרכזות ביחס בין הפסיכולוגיה לאסתטיקה, מעלות את שאלת סגנונו של המבקר ומפתחות את המסה כסוגה . במסות אלה מגלם הרטמן חניכה ל"ביקורת" במסורת הומניסטית מערבית ופועל כממשיכם של מבקרים כמו רלף וולדו אמרסון, מת'או ארנולד וליונל טרילינג, שהגותם אתית במובהק . אולם התמונה מורכבת . מצד אחד הוא מפנה עורף למודרניזם התיאולוגי של אליוט ומעדיף, בסיוג מה, את עקרון הרציפות של אמרסון : "אילו הציעה לי מינרווה מתנה ואפשרות לבחור, הייתי מבקש ממנה רציפות . עייפתי משיירים . אינני רוצה להיות שידת מגירות ספרותית או אינטלקטואלית . הלאה לקט הסחבות הזה מתרמילו 4 אך מן הצד האחר, הוא מזדהה דווקא עם האספןשל יהודי" ; שלוקח אחריות על שברים ושאריות . על – כן בשבילו הרגע המכונן 5 את המודרניות הוא "נקודת ההשקה של המדרש עם קפקא", כלומר חזרתה של התרבות כנתק, כשסע וכקצה . זו הפרספקטיבה שממנה מתבארת קרבתו לעקרונות האספנות של ולטר בנימין וייעודו כדובר מובהק של הגורל היהודי, והיא שמעצבת את ליבת כתיבתו ואת מפעלו החינוכי – תיעודי . בראשית שנות ה – 80 ייסד באוניברסיטת ייל את המחלקה ללימודי היהדות, ויחד עם דורי לאוב הקים את מפעל איסוף העדויות של ניצולי שואה, הנודע כארכיון הווידיאו "פורטנוף" לעדויות וידיאו של אוניברסיטת ייל ( The Fortunoff Video Archive for Holocaust Testimonies at Yale University ) . הרטמן הקדיש את העשורים האחרונים בחייו למפעל חשוב זה . הוא התחקה אחר החוקיות של העדות, התמקד ביחס בין ייצוג ספרותי לתיאוריות של טראומה, ואף בחן מחדש שאלות של זיכרון בעידן טכנולוגי הנשלט בידי מניפולציות של זיכרון ושִכחה . 4 . ג' הרטמן, "המדרש כהלכה וכספרות" . 5 . שם .
|
|