|
|
עמוד:8
8 ג'פרי הרטמן תנועת הזיכרון מן הלשון אל הצלקת המוסווית בה, וחוזר חלילה . התן – וקח בין הנשגב ליומיומי שאליו חתרה הפרוזה של הרטמן תבע ממני קשב אחר . חוויית הקריאה ההיא השאירה בי תהייה עמומה על זהות הכותב, הרהור באשר לפעולתו של הזיכרון בשירה, ואף סדקה בקלישאות שהבאתי איתי לקריאה בדבר ה"ריחוק" בין הקורא לספר וההימנעות מ"פאתוס" . היה לי ברור שהרטמן הוא חוקר – מבקר מזן אחר, כזה החותר לגילוי עצמי, צייד משוטט אך חדור מטרה . שאלתי את עצמי מה טיבה, אם כן, של האחריות שיש לו כלפי עצמו וכלפי הטקסט . ג'פרי הרטמן היה אחד מחוקרי השירה וממבקרי התרבות המשפיעים בארצות הברית מסוף שנות ה – 60 ועד מותו בשנת 2016 . לצידם של הרולד בלום, היליס מילר ופול דה – מאן הוא התרכז בחקר היחס בין הרומנטיקה למודרנה, אך הציב את האתוס של הזיכרון במרכז תפיסת הספרות שלו . הישגם המשותף של הארבעה, שנודעו כ"אסכולת ייל", היה פתיחתו של תחום חקר הספרות לפנומנולוגיה, במיוחד לדקונסטרוקציה ולהקשרים של מדרש ופסיכואנליזה . מיקודם בסובייקט והפנייה אל הרומנטיקה עמדו בניגוד לעריצותה של "הביקורת החדשה" שנציגיה דחו את העיסוק בשאלות של סובייקטיביות ובהתנסות הפנימית של האני . בספרו הראשון, המפגש הלא-מתווך ( The Unmediated Vision, 1954 ) , זיהה הרטמן את המודרנה עם חזון חילוני שמקורו ברומנטיקה . לדידו, לב הענין היה המפגש ה"בלתי – אמצעי" עם המציאות, וזאת תוך כדי התעלמות מן ההרס שליווה את החזון הזה — ומחירו האומנותי והאנושי . כידוע, החל בניסיונו של דקארט לנסח נקודה ארכימדית שיש בה התנגדות לכל צורה של ערכאה מתווכת ( "אני חושב, אני מייצג, אני חושק — אני קיים" ) ועד למפעלי דת וחברה ששמו לעצמם למטרה להתיר את מוסרות העבר, נתפסה המודרנה כניסיון של התרבות לחזור ולהתחיל הכול מן הראשית . בניגוד לאותה תשוקה שהוטרמה במניפסטים
|
|