|
|
עמוד:12
12 גלעד גולדשמידט וממושכים . עד כמה פורצת הנפש הייחודית של כל ילדה וילד את המסגרת הנוקשה והאחידה שבה גדלנו ? ועד כמה משפיעים ההורים ומורשתם גם כאשר קיימת הפרדה שיטתית מהתא המשפחתי ? אותו יסוד מקורי וייחודי הנמצא כבר מתחילת החיים בכל אחד - ואולי המילה נשמה יכולה לבטאו בצורה הטובה ביותר - הוא מבחינתי המרכז והמהות של כל מעשה חינוכי . מאסלו, בדרכו הציורית, ביטא זאת כך : בל נתעה כאן : אֵם או תרבות אינן יוצרות יצור אנושי . אין הן טומנות בחובו של האדם את זרע היכולת להתאהב, להסתקרן, להתפלסף, להגות סמלים או ליצור, אלא מתירות, או מקדמות או עוזרות או מעודדות למה שקיים בעובר, להתאמת ולהתממש [ . . . ] 5 התרבות היא שמש ומים . היא אינה הזרע . מעשה חינוכי משמעו להזין את הנשמה ( הזרע ) בחומרי יסוד מזינים ומחזקים, להעצימה, לנטוע בה ביטחון ואמונה ולאפשר לה להתפתח בדרכה . הילד הנושא את עיניו אלינו, מחנכיו, אומר לנו ללא מילים בכל רגע ורגע : אני רוצה להתפתח, לגדול, לצמוח ולהיות כמה שיותר אני עצמי . אני רוצה לבטא את עצמי, להביא את עצמי לידי מימוש . אני רוצה לעשות משהו משמעותי מתוך עצמי וישותי כילד, כנער וכאדם מבוגר . באתי לעולם כדי לממש את ישותי . יש לי משימה, עזור לי לממש אותה, לווה אותי כך שאוכל להיות בכל רגע יותר אני עצמי, יותר מלא עוצמה, יותר חדור בכוחותיי . ועוד הוא מוסיף : עזור לי אך אל תקלקל, אל תהרוס, עזור לי תמיד במידה, בזהירות ובהקשבה . המשורר הלבנוני ג'ובראן חליל ג'ובראן בשירו "על הילדים" מבטא גישה זו בצורה הטהורה ביותר :
|
|