|
|
עמוד:12
12 || ד"ר רות אנגל - אלדר נשאלת השאלה המתבקשת מאליה - האם לא יכולתי לחלוק את הדברים עם הורה ? עם מורה ? ובכן, התקופה הייתה תקופה שונה מזו שבה אנו חיים היום . מאבק ההורים היה על קיום בסיסי והוא הוגיע את גופם ואת נשמתם . איש מהם לא התפנה אלינו, הילדים, כך שאפשרות כזו לא נפלה כלל בחלקנו . עכשיו, במרחק עשרות שנים מאותם ימים, אני עדיין תוהה כיצד כילדה פתרתי לעצמי את בעיית המוות שלי . באחד הבקרים, בדרכי לבית הספר, ראיתי אם המחזיקה בזרועותיה את תינוקה וכולה מלמולי אהבה וחיבה . בהינתן גילי אז, זה אולי ייתפס כמופרך, אולם זו הייתה האמת לאמתה : אמרתי לעצמי באותו רגע, "איננו מתים . אנחנו ממשיכים לחיות בילדים שלנו" . מוזר ? אכן . תמוה שילדה חושבת כך ? אולי . אך זו עובדה, כי המחשבה ההיא הרגיעה את רעדת המוות שקיננה בי ושחררה אותי מעט מרדיפתו . אז . ובכל זאת, המוות המשיך והופיע בחיי, למעט פרק הזמן שבו הגיח בני לעולם . אז נמוגותי בתוכו, התמוססתי כולי ברגש שלכד אותי בעוצמות שלא הכרתי מעודי . בני היה מרכז עולמי, והנכונות להקריב את חיי כדי שהוא יחיה הייתה מובנת מאליה . הייתי באותה תקופה סטודנטית צעירה ונפגשתי עם עולם של אינסטינקטים, עם דחפים ועם ערמות של ידע . המחשב לא היה נגיש כהיום . לא העזתי לשאול או לעורר דילמה סביב החוויה שעברתי עם הפיכתי לאישה ולאם . "יצרי החיים והמוות", "הדחף לכוח ולשליטה" - כל אלה צוטטו לתוך המבחנים שכתבתי, בעוד בתוכי קינן החשש שאני מצטטת תכנים זרים לי . איש מאותם פסיכולוגים - שבספריהם נברנו, הדגשנו פסקאות ושיננו חומר - לא התייחס כלל לחוויה שחוויתי ושנמצאה במישור אחר ונבדל מכל שאר ההתנסויות בחיי .
|
|