|
|
עמוד:11
11 אנחנו לומדים מאנשים לא באמת מתאימים לשמש מודלים לחיקוי עבורנו והם גם לא משלמים את המחיר עבור עצות האחיתופל שלהם . אנחנו אלו שמשלמים . מה אנחנו אמורים לעשות כשמישהו רומס את החלומות שלנו ברגל גסה ? מה קורה כשאנחנו עדים לחוסר שוויון, שחיתות וחוסר הוגנות ? איך אפשר להתמודד עם זה שהחיים שלנו הם לא מה שהבטיחו לנו ? הדבר הראשון שקשה להבין כשעושים שינוי הוא הקולות שיש לנו בראש . לפני אלפי שנים, בני אדם חיו בשבטים . מה שאנשים אחרים חשבו עליך הגדיר את איכות חייך : אם היית הראשון לקבל אוכל או האחרון, אם קיבלת זיווג טוב או רע, אם האוהל שלך היה בחלק הפנימי והמוגן יותר של מתחם השבט או בחלק החיצוני ועוד . המשמעות של להיות לא מקובל בזמנים ההם הייתה חיים רעים מאוד, אולי אפילו מוות . לכן התפתח לנו בראש ״המבקר הפנימי״ : מנגנון שמגן עלינו על ידי כך שהוא אומר לנו מה אנשים אחרים יחשבו עלינו, לפני שאנחנו טועים בפומבי וחורצים את גורלנו . המבקר הפנימי הזה דואג רק לדבר אחד : להישרדות שלנו . לא לאושר שלנו ולא להצלחה שלנו . הוא רק רוצה שנחיה, ונדאג שהגנים שלנו יעברו הלאה . זהו . המציאות השתנתה, העולם כיום הרבה פחות הישרדותי, ובעולם היזמות בפרט מבינים שטעויות הן חלק חשוב מתהליך הלמידה . אבל המבקר הפנימי נותר בשלו . בדומה ליועץ המשפטי בצה״ל, שהלכה למעשה קובע אם מבצע כלשהו יצא לפועל או לא ( תלוי אם הוא ״מרגיש שהוא יכול להגן על המהלך בבית המשפט לפשעי מלחמה בהאג״ ) , כך המבקר הפנימי שלנו הפך מהמשרת שלנו – למנהל שלנו . הוא מדבר אלינו בתוך הראש כפי שאף שאדם אחר לא יעז לדבר אלינו : ״אין לך סיכוי״, ״אתה אפס״, אתה שמן״, ״למה אתה חושב שהם צריכים אותך ? ״ ״למה שהוא ירצה אותך ? ראית איך את נראית ? ״ ועוד שאר עלבונות . השינוי יתחיל כשאנחנו נחזיר את המבקר הפנימי למקום שלו : הוא צריך לשרת אותנו, לא לנהל אותנו . הוא חשוב בעיקר להישרדות, ולכן בנושאים שאינם קשורים להישרדות הוא צריך להיות בשקט, בפינה שלו, שם בירכתי המוח שלנו .
|
|