|
|
עמוד:14
14 ישי מבורך ומכסים את ערוות האב ; משאירים אותו לנפשו עד אשר יקיץ מערפול חושיו : וַיִּקַּח שֵם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִימוּ עַל שְכֶם שְנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ ( שם, כג ) . נח אכן מקיץ ומברך בברכת ברוך את המכסים ובקללת ארור עד קץ הימים את מסיט הווילון שהביט נכוחה : וַיִּיקֶץ נֹחַמִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶר עָשָה לוֹ בְנוֹ הַקָּטָן . וַיֹּאמֶר אָרוּר כְנָעַן [ בן חָם ] עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו . וַיֹּאמֶר בָרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ . יַפְתְאֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְכֹן בְאָהֳלֵי שֵם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ ( שם, כד - כה ) . אם כן, את מעשהו של חָם יש לקרוא בפשטות כחטא המבט שלא הוסט, ולא בהכרח כפי שמציינים חלק מן הפרשנים, כחטא בעל 6 זאת משום שהחטא היסודי בכל אופי מיני של בעילה אסורה . הקשור לאב נעוץ במבט קל הראש אשר מביט נכוחה במקום החולשה-בושה שעליו יש לגונן . זאת הבינו שֵם ויפת . זאת הבינו הכוהנים והלוויים במשכן ; שעליהם להסיט את מבטם ולהפנות את פניהם, לא משום יראת האור המסמא והממית ולא מפחד המוות אל מול הנשגב, אלא להפך . משום החולשה וחוסר האונים שנחשפים למבט של הבן ; למבט של המאמין-כוהן . כללו של דבר, אוהל מועד, ממש כמו אוהלו של נח, הוא מקום שבו ישנה חרפה . שם מיוצג חוסר האונים . לפיכך, לא הנשגב אשר שכיסו בו את נח למצוות ציצית . מצווה זו קשורה לצבע התכלת של הבגד שכיסה את ארון העדות, "ופרסו בגד כליל תכלת", וכך גם בציווי על הציצית כתוב : "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָנָף פְּתִיל תְכֵלֶת" ( במדבר טו, לח ) . ראו להלן עוד פיתוח של קישור זה . 6 . גם בנימיני ב צחוק אברהם מציע לקרוא את מעשהו של חָם כחטא המבט שלא הוסט .
|
|