|
|
עמוד:8
8 ישי מבורך כאמור, זאת טרילוגיה תיאולוגית על אודות "אמונה שלאחר התוהו", שזהו החלק האחרון שלה . מה שקושר את שלושת החלקים הוא העובדה כי הם מטפלים בנושאים ובמקורות משותפים בכל פעם מזווית שונה . אולם ביתר שאת המאגד את החלקים השונים הוא העובדה ששלושת הספרים נכתבו מתוך אהבת תורה עד שבמובן מסוים זאת טרילוגיה על אודות האהבה הזו בפרט ועל האהבה בכלל . זאת כאשר אהבת תורה אין משמעה רגש חיבה כלפי אותיות התורה ; אותן חמימות והתרגשות שהן נחלת זה אשר מושרש ונטוע בתוך אורח החיים היהודי של מצוות ופסוקים, תפילות ומועדים, סעודות וקידושים ; גם לא "הנחת היהודית" ( יידישע נחת' ) שמדושנת בשומן קדושת המונוטוניות והחזרתיות של אורח החיים הזה . אלא אהבת תורה משמעה להיות בעל איווי כלפי האותיות-מסמנים האלו . להתעקש ולרצות מהן משהו שהוא מעבר להן . האהבה הזו באה במגע עם היסודות הטראומטיים של הטקסט . עם אותם אלמנטים אשר מערערים את סדרי העולם הדתי - מכלים אותם - אך בכל זאת מוסתרים וגנוזים בחובם . זאת האהבה . אהבת תורה היא מצב פסיכו-תיאולוגי, שביסודו אקט אנליטי שמבקש לחדור אל "אובייקט סיבת האיווי" ולמצוא בו את מה שאין בו ולא למצוא בו את מה שיש בו . למצוא את ה"עוד מעט" של ה"דבר" . זאת כמו שביסוד האקט הפסיכואנליטי ישנה אהבה שהיא המוכנות לראות ללב ולא לעיניים, "כִי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵבָב" ( שמואל א טז, ז ) ; לעצום את המבט האנושי של הדברים ולאמץ את המבט של זה אשר קיים במודוס של איווי טהור - היינו האלוהים ; האחרון מוצא ורוצה במציאות את מה שהיא איננה ולא מוצא ולא רוצה את מה שהיא ישנה . כפי שיתברר במהלך הדברים, המציאה-האהבה הזאת תמיד קיימת כאיווי, כרצון וכדרישה . מתוך מצב זה של אהבה יוצא לו הספר למסע בעקבות היסודות המחוקים ; הוא צולל אל תוך קודש הקודשים ותר אחר הארון הקדוש
|
|