ג. השפה האגדית

עמוד:14

14 י ה ו ד ה ב ר נ ד ס יצחק : ומגבו" . ואין בין שפיכות דמים בסייף ובחנק לקריעתו כדג 22 ומגבו היתר ואיסור, אלא גוזמא . לפי דברי הרמב"ן, אין לקבל את הביטוי "לנוחרו" או "לקרעו כדג" כהוראה מעשית בשום אופן . מי שיפרש לשון זו כפשוטה, ויחליט על סמך הוראה זו לעשות מעשה, חייב מיתה ככל רוצח . אמנם, בשום מקום לא נאמר במפורש מה משמעותו של המושג "לקרעו כדג" בשפת האגדה ומה מובנה של התוספת "ומגבו" כאשר אין מדובר במעשה הריגה של ממש . לא כל המפרשים טרחו לציין שהביטויים הללו אינם אלא מליצות, אף-על- פי שבוודאי לא חלקו על הרמב"ן . מקצת המפרשים העמידו את ההוראות הקיצוניות הללו ב"אוקימתות", דהיינו, תיארו מצב קיצוני שבו אכן מותר להרוג את עם הארץ, כיוון שהוא מסוכן לזולת . 23 חלקם ציינו שהדברים 24 אמורים "בדרך צחות והפלגת דברים" . מכאן עולה במלוא חריפותה שאלה לגבי מאמר נוסף המופיע בין שני המאמרים הקודמים : אמר רבי אלעזר : עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר : "כי 26 25 על חייו לא חס - על חיי חבירו לא כל שכן . הוא חייך וארך ימיך", האם האיסור להתלוות לעם הארץ בדרך, מפני הסכנה, והצגתו כרוצח פוטנציאלי, הוא איסור הלכתי ממשי, או שמא אף זו אינה אלא מליצה אגדית ? אם אין זו מליצה אלא הדרכה ממשית, מתבקשת השאלה, מהו קנה-המידה שבאמצעותו ניתן להבחין בין השניים ? הגאונים שללו בתוקף את האפשרות לקרוא את כל המאמרים שבסוגיה 27 אף-על-פי-כן, גם לדעתם חלק מן הדברים המופיעים בסוגיה זו כפשוטם . נאמרו כפשוטם, ויש לקבלם הלכה למעשה, ובכלל זה, גם האיסור להתלוות לעם הארץ בדרך : 22 חידושי הרמב"ן, חגיגה כב, ע"א . 23 כגון שמדובר בעם הארץ שהיות שאינו יודע חומרת איסור רציחה ורודף אחרי חברו להורגו . עי' בתשובת הגאונים המובאת לקמן, וכן בדברי הרי"ף . יש שהבחינו בין סוגים שונים של עמי הארץ . עי' בדברי המאירי בפסחים שם . וברא"ש לפסחים, פרק ג, סי' י . 24 לשון ר"מ המאירי ב'בית הבחירה' לפסחים שם . 25 דברים ל, כ . 26 בבלי, פסחים מט, ע"ב . 27 תשובות גאונים שערי תשובה, סי' כג = הרכבי, סי' שפ . ועי' גם ברי"ף לפסחים שם, שהביא הדברים להלכה .

ספריית אלינר

תבונות


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר