|
|
עמוד:8
ישראל כ"ץ 8 סקרנות ומשיכה מכאן ודאגה וחרדה מכאן ; כביכול החשיפה של מגבלות השיח המודרני תותיר אותנו עירומים וחסרי כול . בעבודתי המקצועית אני נתבע לא אחת ל"תכליתיות", מאוים כי איחשב אולי מעניין אך גם לא רלוונטי . עם זאת דווקא ההתנסות המתמשכת שלי בייעוץ לארגונים לימדה אותי כי לנוכח ההפתעות הפוקדות אותנו חדשות לבקרים, ועם גילויי הספק והחרדה שמופיעים מול כל שיבוש במעשה הארגוני או מול גילויים של פערים וסתירות, יש ערך בונה להיכרות עם פרספקטיבה זו . בעיניי, תרומתה של העמדה הפוסטמודרנית לשיח הארגוני היא בכמה מישורים : בהדגשה שכל הצורות וההבנות הארגוניות נובעות מהבניה חברתית ומדפוסי שיח, בחלקם שרירותיים ובחלקם מושפעים מגורמים עתירי כוח המנסים לרתום את תפיסות המציאות לשירות העדפותיהם ; בקשב שניתן לריבוי ולקיום של קונפליקטים במרחב הלוחץ להאחדה ולשכפול ; במתן הערך לאִתגור של חלופות חדשות ומחדשות, לערעור עליהן ולחיפוש אחריהן ; בהכרה בכוחה של אי – ודאות כמחוללת תנועה של עיצוב תפיסות ופתרונות, שכולם ארעיים . כאמור, אין זה טקסט של חסיד גמור של גישה פוסטמודרנית, גם משום שגישה כזו מביטה בהסתייגות ובחשד על התמסרות גורפת וגם משום נטייתי לספקנות לנוכח כל דוֹגמה ורצוני להיות מחוצה לה . בסופו של דבר אנו בעידן שבו תהליכי פירוק ובנייה, האחדה וייחוד, שליטה וחריגה ממנה, פועלים בו – זמנית . רוב התהליכים הארגוניים נעים לדעתי באופן דיאלקטי, תוך גילוין של מגמות סותרות המוכרעות לכיוונים משתנים מעת לעת, וכל הכרעה הנה זמנית . כיוון שהאתוס המודרני בארגונים הוא בגדר קנון וזכה לדיון ולייצוג רב, אמעט להתעכב עליו בספר זה . אין הדבר כך בנוגע להגות הפוסטמודרנית . לאורך הדרך אנסה להראות את מגבלותיה של הגות זו בהקשר הארגוני, אך גם להצביע על ערכה ותרומתה . ההגות המוצאת ביטוי בספר זה אינה אחידה, וגם אינה תמיד
|
|