|
|
עמוד:11
LOST IN COGNITION 11 אם מערכת הלשון היא אינסופית, מהן המערכות המאפשרות לעבור ממערכת שיש לה סוללה סופית למערכת אינסופית ? משהו כאן אינו מסתדר . צריך את מקום הסובייקט כקבוצה של ראסל על מנת להבר את שתי המערכות . אין התאמה בין הסובייקט כקבוצה של ראסל לבין הסובייקט של הלמידה . תכונת הגמישות העצבית, לא רק שאינה מאפשרת את אחסון כל העקבות האפשריות, אלא היא אף מסמנת את התוכנית המכוונת לצמצום ההתנסות לעקבה שלה כבלתי אפשרית . האֲבוּד — בפרספקטיבה הקוגניטיבית, " Lost in cognition " — הוא המקוריות של הלא – מודע הפרוידיאני . כמשקע של הדיבור, הוא מוצא את מקומו בכתוב ולא בעקבות . מקומו הוא חוץ – גופי . עם זאת הוא מתהבר לגופיהם של היצורים החיים באמצעות התנסויות של התענגות הנותרות בלתי נשכחות . שלושת החלקים המרכיבים ספר זה מבקשים להדגים זאת . החלק הראשון מתחיל בבחינת מעמדו של הלא – מודע כטקסט ג'ויסיאני, ומראה כיצד מציב לאקאן טקסט זה ביחס להשקפה החומסקיאנית של המודולה השפתית, שכן הקוגנטיביזם מכסה מצעים שונים מאוד . הקוגניטיביזם של חומסקי הוא דבר אחד, והתרפיות הקוגניטיביות — דבר אחר . אין לשני מצעים אלה דבר זה עם זה . המחשבה של לאקאן מקיימת דו – שיח עם מצעו של חומסקי ומנגידה את עצמה ביחס למצע זה . המחשבה שמה שמשותף לשפות הוא אפשרותו של הופעת המדע שונה לגמרי מהמחשבה שיש להן במשותף דקדוק מולד כאיבר של השפה . מחשבה זו של לאקאן נראית לי מכרעת . נקודת המבט הלאקאניאנית טוענת באופן חד וחלק שמה שמשותף לשפות אינו דקדוק משותף אלא אפשרותו של המדע . מה שהשפות הטבעיות מניידות הוא המספר, והמספר הוא המאפשר לאחר מכן את הופעת המדע . המאמר השני בוחן את האי – אפשרות לצמצם את הסובייקט לעקבות הלמידה שלו . אנו מקיימים דו – שיח בעיקר עם פייר
|
|