|
|
עמוד:13
13 בין דני תחים כבר לפני כארבעים שנה הבחין דן מירון כי "'תחייה' התפרשה כיכולתו המחודשת של האדם היהודי להתייחס ישירות אל ההוויה כולה, לשלוח את ידו אליה ולאחוז בה . מדובר היה לא רק ביכולת מחודשת לגבש את המהות היהודית הלאומית, להיאחז מחדש בקרקע, ליצור כלי חיים מדיניים, להתפרנס ממגע יצרני מחודש עם 'גופי הדברים' ( אדמה, חרושת, וכו' ) , אלא גם ביכולתו של 'היחיד העברי' המתחייה לכבוש לעצמו מחדש את עולם היצר, הרגש והמחשבה החופשית" . 6 על כך הוסיף לאחרונה אריאל הירשפלד כי "מה שמצטייר מתוך השירה נוגע כולו בחיי הנפש — והם אחרים מאוד ממושגי ה"תחייה" החיצוניים הללו של האידיאולוגיה הציונית . חיי הנפש הנחשפים בשירת ביאליק מעמידים ספקטרום אדיר של רגישויות, ובעצם עיסוקם ברגישות ובעידון הרגישות הם רחוקים מתפיסה חיצונית כזאת של התופעה האנושית" . 7 נעמי זיידמן ערכה מחקר מפורט באשר לחינוך הסנטימנטלי ביהדות אשכנז, ועל ההתעמקות בסוגיית הארוס היהודי, ביטויו ועיצובו, בספרויות יידיש ועברית המודרניות, החל מפולמוס הרומנים בין צווייפל, אברמוביץ ומאפו, ועד המרכזיות ביצירותיהם של שלום עליכם וי"ל פרץ . 8 הדבר המסתמן כביטויה העיקרי של שירת ביאליק, ואולי הביטוי המודרני העיקרי של תרבות הספר היהודית - אשכנזית, איננו דווקא ההרכבה האלגורית בין היחיד והאומה, ואף איננו המסכת האוטוביוגרפית ועיצובו של סובייקט יהודי - מודרני שבקרבו מתרוצצים זיכרונות וכיסופים, אלא גילוי עוצמתה של ההנעה הרגשית — הזעם,
|
|