|
|
עמוד:12
12 דיחיה תיריש ובעל תוקף לא פחוּתים . בשירת ביאליק המוקדמת ניטש מאבק זה בין "הקיטון" הלירי — עם החלון הפתוח, עם הכתלים המפוחמים — זה שמתעצב במסכת הלילה המוקדמת שלו ובשירי השיבה והכיסופים משנות התשעים, לבין ניסיונותיו המוקדמים בכתיבת שירה פואמתית, ובפרט במלאכת ההרכבה הנפתלת של הפואמה "המתמיד" . מאבק זה ניכר גם בתוך הפואמה המאוחרת יותר "בעיר ההרגה", המתייחסת במוצהר למאורע דרמטי בכרוניקה של האסונות ובתולדות ההכרה הלאומית היהודית . אך יותר משיש בפואמה זו רישום פעולה ועקבות קרב, יש בה אלימות לוחצת לב ותהומות של אבל וזעם . מה הם אפוא מאפייניו של אותו "מניין של יחידים", שאליו התכנסו קוראיה - חניכיה של הספרות היהודית המודרנית ? ומי הם אותם "נאמני בית העוני", הנמנים עם המסדר הספרותי היהודי המודרני בסוף המאה התשע - עשרה ? והרי התשובה לשאלות אלה מתנסחת כבר בצֶבֶר הקריאות שנערכו מאז דורו של ביאליק ועד היום . שם כבר נקבע לא אחת כי הדמעה הנאמנה — היא ולא גילום של "גיבור דורנו", היא ולא בני דמותם של וויליאם מייסטר או פן תדאוש, היא ולא דמויות מסוגו של ורתר או החניך טרלס — הדמעה ההיא ועימה התביעה ל"דמעות חדשות" תחת הנושנות, היא המסמנת את כניסתו של ביאליק בשערי הספרות העברית החדשה בעידן התחייה התרבותית שלה .
|
|