|
|
עמוד:8
8 דיחיה תיריש היסוד שאוצרת תרבות הספר היהודית המודרנית באשכנז, על כותביה וקוראיה גם יחד . אולם הדהודו של הטעם הנוגה בבדיון ההיסטורי - הספרותי הזה כולל גם עניין נוסף, שעוד דורש את פענוחו . עניין זה נשמע עתה כמעין תו קריאה ששקע במרחק הזמן . מקורו באמירת הלאו של ביאליק, המופיעה בטור המצוטט כאן לעיל : "לֹא ! לֹא מְצָרֵי שְׁאוֹל עָלַי יְהַלְּכוּ אֵימִים" . מה פירושה של אותה הסתייגות מן המרחב הדרמטי המובהק של "מצרי שאול", מרחב שבגבולותיו שוכנים יצירות וביצועים רומנטיים מובהקים ובראשם פאוסט מאת גתה, דמותו של לוציפר אצל לורד ביירון או ביצירתו של וויליאם בלייק . יש לשאול לפירושה של אותה הסתייגות, לא בלבד עבור הדובר בשירו של ביאליק, אלא עבור תרבות ספר שלמה, יהודית - מודרנית, חניכה של הרומנטיקה האירופאית, אשר שקעה לעיתים כמדומה אף מעבר לכוח השגתה, בסחרור האימים של הסימבוליזם ושל פילוסופיות החיים של סוף המאה . האין בהסתייגות זו כדי להעיד על נטייתו של הביטוי הספרותי העברי בזמנו של ביאליק, ביטוי שטמונה בו תשוקה מהוססת לאפוס, בצד רתיעה ממנו ? דומה כי העברית החדשה הזו נשמרה לא רק ממצרי השאול, אלא גם מן המרחבים הפיקרסקיים של המסע שהוכנסו לתחומה של הספרות היהודית במהלך מאה שנות השכלה, ומן הדימויים האימפריאליסטיים של ספרות המסעות, שחדרו אליה אף הם מתרבויות ספר שכנות, לטובת התמקדות במובלעת זיכרון מורכבת, מהלכת אימים אף היא, רחבה מכל גיאוגרפיה, הלא היא המובלעת של
|
|