|
|
עמוד:12
12 | מבוא עם חלום ואת הציות ללא ערעור, את הסגידה ל"טקסטים גדולים" שאין עליהם חולקין, את הסטנדרטיזציה של הידע ושל ההישגים ואת האחידות של המעשה, המקום והזמן . התרבות הפוסט-מודרנית בעידן הדיגיטלי החזירה את התפיסה ההומניסטית למרכז הבמה החינוכית . בעולם של המאה ה- ,21 הידע כשלעצמו מאבד מחשיבותו, העצמאות המחשבתית דוחקת את הצייתנות ומפוררת את הסמכות, החשיבה המקורית והיצירתית מפרקת את האחידות ומבול המידע ששטף את העולם מייתר את הצורך בשינון וזכירה . כמעט אין חולקים על כך שהחינוך בעידן הדיגיטלי הפוסט-מודרני צריך להשתנות מכול וכול, מן המטרות והיעדים ועד לדרכים ולמעשים . אלא ש"ניסיונות לשנות את עולמנו באופן מהותי בתחום מוגדר כלשהו, נתקלים מייד בכוחו העצום של הסדר הקיים, ונדמה שנגזר עליהם להיות חסרי אונים" ( אדורנו, ,2017 עמ' 18 ) . ואף-על-פי-כן, השינוי בוא יבוא, שאם לא כן מערכת החינוך, שתמשיך לחנך את תלמידיה למציאות שחלפה מן העולם, תהא מיותרת ותגווע לאיטה אל השכחה . כוחות שוק ישתלטו על מערכת החינוך ויעשו בה כדי להפיק תועלת לעצמם, וכך המטרות הערכיות של החינוך לא ימצאו את מקומן . הספר לא נכתב מתוך יומרה אקדמית אלא מתוך אמונה ותקווה שיש בכוחו של החינוך לחנך לאורן של מטרות גדולות . הספר מנסה להציע תמונה אפשרית של חינוך הומני בעידן דיגיטלי פוסט-מודרני, תמונה שהיא בוודאי לא יחידה, תמונה שלא כל פרטיה יזכו להסכמה . אבל היא תעורר דיון, אשר יוביל להתחדשות ולשינוי שצריך היה להתרחש כבר מזמן . לספר שלושה שערים : השער הראשון : מציג את מה שהיה – מבט מהיר על המאפיינים של החינוך מן העת העתיקה ועד ימינו, שתכליתו לבחון מה הם המקורות אשר קיבעו את מאפייניו של החינוך בעידן המודרני .
|
|