|
|
עמוד:12
12 מאירה וייס ככלל, אפשר לומר שהמיון והטיפול בגופות שהגיעו למכון משקפים את גבולות הזהות הקולקטיבית בישראל, כאשר הגבול המרכזי הוא יהודים מול לא-יהודים . בהסתמך על גבול זה מוינו הגופות במכון . לדוגמה, אם גופה לא נימולה, כל פעולות הבדיקה מעוכבות עד לקביעה בדבר יהדותו או אי-יהדותו של בעל הגופה . אם האדם היה רשום כיהודי, אחד הטכנאים של המכון וכמה מעובדי 6 היו דרכים נוספות חברה קדישא נטלו על עצמם למול את הגופה . "לתקן" את הגוף היהודי לאחר מותו . דוגמה נפוצה הייתה הסרתן של כתובות קעקע נוצריות ( שוב, על ידי אותו הטכנאי ועובדי החברה קדישא ) . דוגמה נפוצה אחרת הייתה קבורתן של רקמות ושל דם יהודי עם הגופה . על פי הכתוב בתורה ( לדוגמה, דברים יב : 23 ) . "הדם הוא הנפש", ולכן דם שטפטף מהגופה נאסף בפיסות בד שמובאות לקבורה עם הגופה . כך גם בנוגע לקבורת רקמות, כאשר בא למכון גמלאי מטעם חברה קדישא, שתפקידו לאסוף רקמות שנלקחו מהגופה לצורך בדיקות ולהחזירן לקבר . שלוש הפרוצדורות האלה - מילה, הסרת קעקועים וקבורת רקמות ודם - בוצעו אך ורק עבור יהודים . "הקשר היהודי" של המכון נדון בהרחבה בפרקים השני והרביעי ; הפרק השני מתאר כיצד תפקד המכון כשומר חומות של הזהות הקולקטיבית-יהודית בזמן אינתיפאדת אל-אקצה ובזמני פיגועים, והפרק הרביעי מתאר את הקונפליקט בין ההנחיות ההלכתיות ובין ההנחיות המדעיות בכל הנוגע לזיהוי חלקי גופות של חיילים . הגבול השני שנמצא במכון עובר בין חיילים לאזרחים ; גופות החיילים נשמרו בנפרד וטופלו באופן טקסי כמעט . לדוגמה, אסור לקצור רקמות מגופות חיילים או להתאמן עליהן בנוהלי ניתוח . התפיסה הרווחת, שלפיה גוף החייל חייב להישאר ללא דופי מכיוון שהחייל גיבור והגוף שלו קדוש ; אסור לגעת בו, אסור לקחת ממנו - תפיסה זו חזרה ועלתה במהלך הראיונות עם עובדי המכון . נושא זה נדון בהרחבה בפרק השישי, שעניינו קציר האיברים במכון .
|
|