|
|
עמוד:8
אוב 8 הדברים של טופז לא הפתיעו אותי . להפך, כנער ירושלמי, תלמיד גימנסיה רחביה ובן להורים משכילים הם נראו לי מובנים מאליהם . בשנות השבעים המתוחות פוליטית, בכל פעם שנשמעו קריאות לוחמניות או גזעניות כלפי ערבים מצד מזרחים אנשי ימין, הרי גם אבי איש מפ"ם והשומר הצעיר וגם שכני האהוב זליג מהקומה הראשונה, שהיה ראש ועד העובדים של משרד הבריאות, אמרו בלעג דברים דומים . השירות בצבא וההקרבה הצבאית נחשבו בעיניהם וגם בעיניי כאבן בוחן לפטריוטיות, כגורם המקנה זכאות לאמירה חברתית . היה ברור לנו ומובן מאליו שהמקריבים, התורמים, המתנדבים, הלוחמים הם האשכנזים ובני הקיבוצים — אנחנו ; ואילו המזרחים בצבא הם טבחים, שין-גימלים, משתמטים, ג'ובניקים, דפ"רים, עריקים . דודו טופז רק ביטא קוד רווח שהיה מושרש אצלנו, רווח ומושרש לא פחות מהקוד המגדרי שלפיו גבר הוא לוחם ואישה מגישה קפה . כעבור חודשים אחדים, ערב מלחמת לבנון הראשונה, עת התגייסתי לחיל השריון, ציפתה לי הפתעה . בהכנות לצבא הבטיחו לנו כי בצה"ל "נפגוש את כל עם ישראל" . פלוגת הטירונים ששובצתי אליה במחנה ניצנים אכן הייתה מעורבת מאוד מבחינה אתנית וכללה פסיפס של טיפוסים מכל רחבי הארץ, אולם מה שהפתיע אותי היה העובדה שגם סגל המפקדים כלל מזרחים רבים שהיו מפקדי טנקים וקצינים . למעשה, בשלב ההכשרה המכונה צמ"פ ( אימון צוות מחלקה ופלוגה ) התגאה מפקד הפלוגה שלנו בתימניותו המשכילה והבוטחת, ואילו מפקד המחלקה הנערץ, אשר נראה בוגר מגילו, היה ממוצא עיראקי . האתניות לא הייתה שקופה ומובנת מאליה עבורי . אני בהחלט זוכר את עצמי שם לב ואף חש התפעלות ופליאה למראה המפקדים והקצינים המזרחים בפלוגות הטנקים של חיל השריון, במיוחד לאור הסדר האתני הברור והמובהק ששרר סביבי : חיילי פלוגת המפקדה בגדוד, אנשי החימוש, הטבחים, האפסנאים, נהגי התובלה, אנשי הצוות בפלוגה ל' — החיילים שלא יצאו לקורס מפקדים וקצינים ונידונו לחיים האפורים והשוחקים של אנשי צוות טנק — היו ברובם המכריע מזרחים . התפקידים האלה, והחיילים המזרחים שמילאו אותם, היו בתחתית היררכיית היוקרה והגבריות הצבאית . הם זוהו בעיני כול כחיילים בעייתיים : עריקים, נפקדים, מסרבי פקודות, בלתי ממושמעים, "חיילים קשים" . עם זאת, איש לא קרא להם "מזרחים" ואיש לא קרא לקצינים, למפקדים ולחיילים הטובים "אשכנזים" . לאתניות היו בצבא שמות אחרים . בחודשיי הראשונים בצבא, במשמעת הצבאית הקשוחה, בקור ובבוץ ובעבודת הפרך ובטינופת הטנקים בבקעת הירדן, הייתי חייל מדוכא, מיואש וחסר כל מוטיבציה . בייאושי אף ביצעתי נפקדות — הימלטות הרואית משממת בקעת הירדן בחזרה לירושלים בקו 943 , בתקווה שאיחלץ מחיל השריון . ניסיון הנפקדות הסתיים בתוך פחות מיום, בשיחת טלפון ידידותית בין מפקד הפלוגה לאימי ; הוא לא הפריע למפקדים לגלות כלפיי הבנה, להצביע על "הנתונים" שלי, לעודד ולהמריץ
|
|