|
|
עמוד:14
14 רועית דהן של שני ההוגים בשאלת הרוע האנושי, מקורות המצפון ורגשות האשמה . דיון זה יעמיק את ההבנה של הרגע האתי שבו בוחר האדם אם לפעול מתוך החובה המוסרית או בניגוד אליה . אראה שעבור שני ההוגים, המניע לעשיית הרע קשור ביצרים ובשאיפתם להגיע לידי סיפוק . המעשה הרע עצמו, עבור קאנט, הוא ביטוי לחולשת רחשי הלב המוסריים ( הווה אומר הכרת כבוד לחוק המוסרי ) , ואילו עבור פרויד, הוא גם ביטוי לאופן הקלוקל שבו פותר האדם את התסביך האדיפלי שלו . בחלק הרביעי אשווה בין העמדות הנורמטיביות של קאנט ושל פרויד, בפרט ביחס לתבונה ותפקידיה, לתודעה וזיקתה לתבונה ולמניעים לפעולה המוסרית . אדון בהגדרה של התבונה, בתפקידיה וביכולתה להניע את האדם לפעולה המוסרית . אראה שלפי קאנט, יסודות התבונה מציבים אותה כחופשייה מהניסיון ובכך מאפשרים שיפוט חופשי שבאמצעותו יכול האדם להשיג ידע על העולם ולחיות בו כסוכן אוטונומי ולכן מוסרי . במהלך הזה אראה שפרויד, בשונה מקאנט, אינו מציג הגדרה מדויקת של התבונה, אולם ניתן לעמוד על התייחסותו לטיבה ולתפקידיה מתוך דיונו במושג זה בכתביו השונים : מלחמה למה ? , עתידה של אשליה , ההרצאות השלושים ואחת והשלושים וחמש ב מבוא לפסיכואנליזה - סדרה חדשה של הרצאות ועוד . בכתבים אלה נראה שפרויד לא רק מאמץ את הגדרת התבונה ותפקידיה מהמסורת של הפילוסופיה המערבית, אלא שטענתו הנורמטיבית ביחס למקור הראוי של החוק המוסרי דומה באופן עקרוני לזו של קאנט . לדבריו, בדומה לעמדתו הנורמטיבית המובהקת של קאנט, ראוי שהתבונה תהווה את המקור לחקיקה מוסרית ולהתנהגות מוסרית . זה הרעיון מאחורי הדיקטטורה של התבונה, כמה שראוי שיכונן פעילות מוסרית . בנוסף לכך, במסגרת ההשערות הפסיכואנליטיות מתאר פרויד את מערכת המודע בזיקתה לתודעה כמה שאמור להבין ולבחון, באמצעות הטיפול האנליטי, את הלא – מודע ( הלא – מודע
|
|