|
|
עמוד:13
13 קאנט ופרויד האנושית ובפרט את מושג האני . בכך אבקש לשרטט את גבולות ההשוואה ולהצביע על התחום שבו קיים דמיון עקרוני ביניהם ; אראה שההשוואה המדויקת יותר בשלב זה אינה בין הלא – מודע לבין מושג הנאומנון של קאנט, אלא בין הלא – מודע לבין מושג האני הניסיוני של קאנט, בהיות שניהם כפופים לחוקיות הטבע . בחלקו השלישי של הספר אשווה בין הטענות התיאוריות של קאנט לבין תפיסתו המובהקת של פרויד . אראה שתפיסת האושר, שמהווה יסוד מכונן של דמות האדם המוסרי בפילוסופיית המוסר הכוללת של קאנט, דומה בעיקרה לעמדתו של פרויד ביחס לתפיסת האדם בכלל, ביחס להתנהגותו ולמניעיה . קאנט, בדומה לפרויד, טוען שהשאיפה לאושר טבועה באדם על פי הכרח הטבע ומהווה דחף מניע לפעולה . עם זאת, האושר עבור קאנט אינו ראוי לשמש יסוד ליצירת חוקים מוסריים . בדומה לכך, פרויד טוען שהאדם אינו יכול לחיות ולהתפתח על ידי סיפוק הדחפים בלבד . כדי לחיות בעולם הממשי וליצור יחסים בין – אישיים אמור האדם לדחות סיפוקים ולהחליף את עקרון העונג בעקרון הממשות . בכך מתרחש תהליך העידון, שבו האדם אינו מבטל את תביעות דחפיו אלא מחליף את המושאים שמביאים אותם לידי סיפוק ( גם אם סיפוק עקיף ) . יוצא מכך שעבור קאנט, כמו גם עבור פרויד, לא רק שהאדם על פי טבעו מבקש אושר ובד בבד אינו יכול להשיגו, על פי אותו טבע עצמו, אלא שהאדם גם נתבע להתעלות מעבר לסיפוק יצריו המידיים כדי לקיים חיים בכלל וחיים חברתיים ומוסריים בפרט . יתרה מזאת, באופן עקרוני ניתן לומר שכל אחד מהם טוען בדרכו, שאם וכאשר האדם מונע לפעולה על ידי יצריו הראשוניים, הבלתי אמצעיים, הוא לא רק חווה תסכול באורח פסיבי, אלא הוא עצמו עלול לעשות את הרע ולייצר כאבים ומצוקות . לצד הדמיון העקרוני הזה בין הגות פרויד לזו של קאנט, יש לעמוד כמובן גם על ההבדלים ביניהן . לשם כך אשווה את הדיון
|
|