מבוא

עמוד:11

11 קאנט ופרויד לממש את חירותו, ובכך שהמשמעות של חירות זו היא חקיקה על בסיס של יסודות התבונה . על פי הפן התיאורי – דינמי של הגות פרויד אמור האני, בתהליך דיאלקטי – התפתחותי, לווסת את הכוחות הפועלים עליו, הן מן הפנים ( הסתמי והעל – אני ) והן מן החוץ ( כוחות המציאות ) . כך אמור האני להשיג חירות ( או חירות יחסית ) , שמשמעה גם אחריות על מעשיו . לדבריו במסתו מעבר לעקרון העונג , האני אינו משוחרר לחלוטין מהאנרגיה של הליבידו . בכך הוא עושה רדוקציה מסוימת של הנפשי ליסוד הביולוגי – פיזיולוגי של האדם . אולם במקביל, בהיבט הנורמטיבי של הגותו, מעלה פרויד את הדרישה לכך שהתבונה תשלוט בדחפים, כלומר לדידו משמעותה של "בגרות אנושית נאורה" היא התגברות על התלות המוחלטת בנטיות, בדחפים וביצרים וחקיקה של התבונה . אחת הטענות המרכזיות של הספר הנוכחי היא שלמרות המוטיבציות השונות שמנחות את חקירותיהם המובהקות של קאנט ושל פרויד, ניתן בכל זאת לחלץ הנחות יסוד משותפות שמעצבות דמות דומה של סובייקט, אשר מעמדו בעולם כפול - כך שמחד גיסא הוא פועל בעולם הכפוף לדטרמיניזם של הטבע, ומאידך גיסא הוא אמור, באמצעות התבונה, לחלץ עצמו מהמכניזם הטבעי ולהיעשות לפועל תבוני, וככזה גם חופשי ומוסרי . אך בעוד שלפי קאנט נתפס המעמד הכפול של האדם כמה שנותר בעינו לכאורה, ואפשר שאין קשר פועל בין היסוד הטבעי שבו ליסוד הרוחני, נראה כי לפי הגות פרויד אפשר להבין את הוויית האדם גם כמתפתחת אונטוגנטית ופילוגנטית באורח דיאלקטי, מהיותה אובייקט, נתון טבעי הכפוף לדטרמיניזם, לעבר היותה יותר ויותר סובייקט בעל רצון, המסוגל לפעול באורח תבוני בעולם . בחלקו הראשון של הספר אציג את משמעותו של הרגע האתי, הרגע שבו בוחר אדם את עמדתו לטוב או לרע, כנקודת מוצא להשוואה בין הגות קאנט להגות פרויד וכיסוד לדיון במקורות החוק המוסרי ובמניעים לפעולה המוסרית . אבקש לטעון שהרגע האתי,

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא