פרשת ויקרא

עמוד:2

א ויקרא דפוס ראשון 2 פי רוש שד "ל לת ו ר ה וכו' ) כולה לנסתר יחיד . וכאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על עניני הקרבנות . הקרבנות לא היתה תחילתם בצווי אלהי אלא ברצון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לאל על חסדיו עמהם, או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו ולרַצותו למען ימלא שאלותם, כי לא ייתכן לאדם להתנהג עם אלהיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם . והנה בבואם להביא מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם, ומרשות הבהמות והחיות והעופות, וגם בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עולה אל האלהים . והדבר הנשרף לכבוד האל קראו לו קֹדֶשׁ, מן יְקוֹד אֵשׁ, ואחר כך הושאל לשון קדושה לענינים אחרים : התורה האלהית אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת, אלא להדריכם במעגלי צדק, לא ביטלה מנהג הקרבנות . לא שלא היה זה בכוחה, אלא מפני שאין המנהג הזה רע מצד עצמו, ולא מזיק לבני אדם ולתיקון מדותם, אבל הוא מועיל להם, שאם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, מחר יאמרו : מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע כי נתם דרכינו ? ולהיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל משגיח על מעשי בני אדם ואוהב עושי הטוב ושונא את הרעים, היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו האמיתית, אלא כביכול תושפל מעלתו מעט, ויצוייר במחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל מעשיהם ושומע צעקתם ומקבל מנחותם . וההכרח הזה לא היה בדור ההוא בלבד, אבל הוא בכל דור ודור בשווה . ואם במקום הקרבנות היה האל מצווה על התפילה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר, ולא היה מצווה על הקרבנות, לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלהי העמים, שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא . כי כן היא מידת ההמון בכל דור ודור, ולא המון העם בלבד, אלא רוב בני אדם כך היא מידתם, איזהו מכובד אצלם ? המכבד את עצמו ומגדיל מעלתו ; ואמנם מי שהוא מעביר על מידותיו ואינו מבקש גדולה לעצמו איננו חשוב בעיניהם . ואלהי האמת אף על פי שאינו צריך לכבוד בשר ודם, הנה לתועלתנו ולטובתנו הוצרך להביא יראתו בלבנו לבלתי נחטא ; ואחר שבימים ההם לא היה אפשר שתבוא יראתו בלב העם בזולת קרבנות, ציווה עליהם . והנה פרי הקרבנות שהיה הציבור מקריב במקדש היה זה, שהיה מתרשם בלב ההמון כי אלוה ומלך גדול שוכן בקרבם, ושהם חביבים אליו, וציווה להם עבודות הרצויות לפניו . ושהם בעשותם העבודות ההן במצוותו, הם מתרצים אליו יום יום, וממשיכים עליהם תמיד אהבתו : וציוותה התורה שלא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו, אך כל העדה יקריבו את קרבניהם במקום מיוחד אשר יבחר בו ה' ; ולא היה זה חלילה כדי למעט מעשה הקרבנות ( כדעת הרמב"ם במורה חלק ג' פ' ל"ב ) , אך היה לטובת האומה והצלחתה, ולתיקון המידות ולשמירת הדת, כי בהיות לכל העם מקדש אחד, יתקבצו כולם למקום אחד ויתקשרו ליבותם בקשר האחווה, ויהיו תמיד לאגודה אחת, ולא יהיה כל שבט וכל משפחה לעם בפני עצמו . ואם היה כל אחד בונה במה לעצמו, היה מספיק לכל אחד שיהיה האל מרוצה לו ומקבל זבחיו, ולא היה לבו דואג כלל לשאר בני אומתו, תחת שרצון התורה הוא שיהיה הגמול כללי לאומה, וכל ישראל ערבים זה לזה . גם היה אפשר שד"ל

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא