|
|
עמוד:8
8 מאיר ברוכין האלה מובילים לוויכוח בדבר הדרך הראויה לקבלת החלטות שעלולות להוביל למלחמה . על פי עמדה אחת , החלטות אלו צריכות להתקבל על ידי נציגי הציבור , כלומר על ידי חברי הרשות המחוקקת ; על פי עמדה שנייה , מדובר בסמכות המצויה בידי הרשות המבצעת , האמונה על הכוחות המזוינים ומחויבת לפעול במהירות ובנחישות ; על פי עמדה שלישית , הפעלת סמכויות המלחמה צריכה להיות תוצר של שיתוף פעולה בין שתי הרשויות , על מנת שלא להפקיד בידי רשות אחת עוצמת שלטון רבה מדי . לנוכח היכרותם את המשטרים המלוכניים באירופה נזהרו אבות החוקה האמריקנית מפני הפקדת סמכויות המלחמה בידי רשות שלטון אחת . היה עליהם לקבוע אמות מידה בנוגע לסמכויות שעלולות לסכן את שיטת הממשל החדשה , ולפיכך הם העדיפו את העמדה השלישית , מבלי להגדיר בבירור את סמכויותיה של כל רשות . על פי חוקת ארצות הברית חולקו סמכויות המלחמה בין הנשיא לקונגרס : הקונגרס נקבע כגוף השלטון המוסמך להכריז מלחמה , ואילו הנשיא הופקד על הכוחות המזוינים . חלוקה זו הביאה להתנגשויות רבות בין שתי הרשויות . פעמים רבות בעבר ניסה הנשיא לפעול על גבול תחום סמכויותיו ולעתים אף לחצות אותו . ברוב המקרים גילו חברי הקונגרס מידה רבה של נכונות להתגמש בכך שהשלימו בדיעבד עם המהלכים שנקט הנשיא , בין בהסכמה בשתיקה ובין בהסכמה למראית עין . בכמה מקרים שבהם התעוררה מחלוקת שימש קו פעולה זה את הנשיאים , בהציגם מכלול רחב של תקדימים מן העבר שניתן לבסס עליהם פעולה בהווה . הביטוי הבולט ביותר להתנגשות בין הנשיא לקונגרס היה המלחמה בווייטנאם . מלחמה זו חידדה את יחסי הגומלין בין הנשיא לקונגרס , לא בגלל המחלוקת החוקתית , אלא בעיקר עקב
|
|