|
|
עמוד:10
10 פתח דבר מסועפת בכלפיתשעיםותשעה ( 1928 ) . אך פרקים נכבדים ועקרוניים של המהלך הזה נפרשים במחקרים מאת ד' מירון ומאת ח' חבר במדור המחקרים של קובץ זה . שני המדורים שבקובץ זה מגוללים סוגיות עקרוניות אלה שעומדות במרכז עבודותיו של אצ״ג בשנות העשרים, ומבררים את היחסים הפנימיים העמוקים שבין תפיסת תפקידו של האמן כנביא חברתי לבין מהפכת הסגנון הספרותי החדש שהוא ביקש להציע לקהילתו . במדור המחקרים מתבררים עקרונותיה של האפיסטמולוגיה החדשה של אצ״ג התופסת את חומרת השינוי ביחס אל החומר הממשי – הברזל, החשמל והקיטור – לא רק כחומרים מעצבים של אופני-קיום מטריאליסטיים, אלא כשינוי מבני של התודעה האנושית וכן של הרפלקסיה האמנותית אודותיהָ . הקורא במסות הפואטיות של אצ״ג משנות העשרים, אלה שהן התשתית המומשׂגת הרפלקטיבית על עבודותיו הספרותיות בשנים אלה, אינו יכול שלא להיות נדהם מניסוח דומה שלהן ברפלקסיה התיאורטית המאוחרת על מחשבת האוונגרד בשנות השבעים בשלהי המאה העשרים, דוגמת מבואו המצוין של יוֹכֶן שוּלטֶה-זָאסֶה על תולדות האוונגרד והתיאוריה אודותיו בפתח דבר באנגלית לחיבור בגרמנית מאת פטר בירגר,תיאוריהשל האוונגרד ( ברלין : 1974 ) ; אוונגרד – על פי פשוטו הלשוני של המונח – אינו מוליד את ערכי המהפכה, אלא מזהה אותם ומתייצב לפניהם ( avant guarde ) כדי לגונן עליהם . כך אירע כי בתוך הסדר הכרונולוגי של תולדות הרעיונות הוא הופיע לאחריהם, אף כי ברטוריקה המניפסטית שלו הוא העמיד את עצמו ״לפניהם״ . הדיאלקטיקה הזו של מוקדם שהוא מאוחר, זו אשר רק לאחרונה חקר הספרות בדורות האחרונים הבינהּלאשורהּ, השתמעה, אף כי לא נקלטה אז במלוא מוּבנה, לעת הכרזותיו הדיאלקטיות של גרינברג האוונגרדיסט על שייכותוֹהממשיכה ל״אבותיו הפואטיים״, שייכות האוצלת סמכות על כתיבתו, שאותה נטל מעָבר קנוני ( א' וורהרן, ו' ויטמן, ס' פשׁבּישֶׁבְסקי, אך גם י״ח ברנר ומ״י ברדיצ'בסקי ) . זהו אוונגרד אורתודקסי, שגרינברג מבקש להסיעו על גבי הדהודי-לשון קמאיים לדורות הבאים, תוך שהוא מדלג במכוון על הגמוניוֹת אוטוריטטיביות של אופנות סגנוניות בנות זמנו, ולעיתים מסתער עליהן ופוסלן בחרון, כדרך שמתארת זיוה שמיר במאמרה על יחסי גרינברג וביאליק . מפתיע הדבר כי הדיאלקטיקה הזו התבארה באופן הבהיר והמשכנע ביותר דווקא בעבודתו החלוצית הפורמליסטית, כביכול, של בנימין הַרשב, שהראה בעבודתו הסמינלית על לשון האקספרסיוניזם אצל אצ״ג, כיצד אותן תיבות יאמביות של ה״רך והענוג״ הקלאסי, שגרינברג הצהיר כי הוא בא לשלח אותו לעזאזל, הן אלו שלתוכן יצק בשרשור אפי של ״ריתמוס הרחֲבות״ את בשורת המהפכה התודעתית והסגנונית שלו . חֵיל המשמר של האוונגרד שגרינברג גייס הם נביאי ישראל והמורדים שבכל הדורות כשבתי צבי, כשלמה מולכו וכדוד הראובני . בכך אישש סמכות מודרניסטית שביטאה את עוצמתהּבאמצעות עתיקותהּהמדלגת על הווה הגמוני, היבט שמסותיהם של
|
|