|
|
עמוד:9
9 פתח דבר המעברים הנמרצים וטעוני הרגש מיידיש לעברית, מאירופה לארץ-ישראל, ובעיקר מספירה של גלות לספירה של ריבונות בדרך, הם אולי התמות המרכזיות של קובצי השירה אימהגדולהוירח ( 1924 ) והגברותהעולה ( 1926 ) , והם משתקפים, כמובן, בנושאי העיון של קובץ מחקרים ותעודות זה, שעורכיו בחרו להעמיד במוקדו עשור אחד הגזור מכלל עבודתו בת שישים השנה של אצ״ג . זהו עידן שהוצב כנושא מובחן לעיון ולמחקר, משום היותו זמן המעברים משפת תרבות אחת – היידיש ( שבספר הפואמותמעפיסטא ובכתב העתאלבאטראס ) לשפת תרבות אחרת – העברית, וכן המעבר מכתיבה באירופה לכתיבה בארץ-ישראל . אין אלה רק מעברים של התרסה עדכנית ומודרנית של משורר יחיד כלפי התרפטותה של שפת התחייה וכלפי נוסח מנדלי-ביאליק, שנעשה לטופס הקלאסי של ״תשעים ותשעה״ ממשוררי ארץ-ישראל, אלא עקירה וּנטיעה ( טרנס-פלנטציה ) של המודרניות האירופאית המשותפת של שתי שפות-אחיות בשירה העברית ובשירת היידיש אל הספרות הארץ-ישראלית . בלשונו של אצ״ג : "ב'קפיצת הדרך שלי' אני מעביר, כידוע, את וילנה, שהיא כל כך ירושלמית, מאדמת פולין ומעמידה לבטח סמוך לטבריה״ ( כלכתביו, טז, עמ' 217 ) . שנות העשרים הן באורח דיאלקטי ג ם עידן השבר ו ג ם בקשת הרציפות של הישגי הליריקה היהודית בלשונות אירופה, בעברית וביידיש ( מחוג משוררי "די כאליאסטרע" שבוורשה ) , בגרמנית ( שיריה של אלזה לסקר שילר בברלין ) , ברוסית ( ס' יסנין וו' מאייקובסקי ) ובעברית ( אצ״ג עצמו וכן אברהם בן יצחק ודוד פוגל ) . זהו עידן המשמיע, אולי בפעם האחרונה, את קול מצעדו של האוונגרד האירופי בשפות הרוב והמיעוט שבחלל ההשמעה של שירה עברית בפלשתינא / א״י . האוונגרד הזה, ששורשיו נטועים באופן עמוק כל כך במחשבה על המודרניות של האמנות בעשור השני של המאה העשרים, לוּוה אצל אצ״ג בהגות תיאורטית, שתעודתהּלא הייתה להעמיד מניפסט אָלים, כדרכם של מניפסטים מאותו דור, בכוונת השתלטות על טריטוריות ברפובליקה הספרותית העברית בארץ-ישראל, אלא בעיקר ניסיון, אולי ראשון בהיקפו ובעומקו, להציע דיבור עדכני ועקבי, מהפכני אך גם ספוג יראת-הרציפות כלפי מסורות ספרותיות . הרטוריקה הזו ביקשה להצדיק את קיומו של הסגנון החדש לא רק כצורה מתריסה אוונגרדית, אלא כאפיסטמולוגיה עקבית ועדכנית המדווחת על מהלכיה של תודעת אמן, ואשר דרגת תאימותה לסביבתה הממשית והנפשית גבוהה במיוחד . בזאת תבעה כתיבתו הארס-פואטית של אצ״ג בשנות העשרים זכות להגמוניוּת של חדא בדרא בתוך הקהילה הכותבת והקוראת של דורהּ . קובץ המחקרים הנוכחי אינו משקף בהכרח את מ ל ו א המהלך התיאורטי הזה בן שמונה השנים, שגרינברג החל בו לעת ראשית העריכה של חוברות כתב העת אלבאטראס בוורשה ( 1921 - 1922 ) , העצים אותו במסותיו שנדפסו בחוברות הברלינאיות של אלבאטראס ( 1923 ) , ופיתח אותו לכלל שלמות מסאית תיאורטית
|
|