|
|
עמוד:9
9 מעגל החיים ( אייגן 2014 : 144 ) . אזי לעתים נגלות בו איכויות שטרם הבחנו בהן ; עצבותו וסגירותו או נדיבותו ומבטו הפתוח אלינו . נגלה בתוכנו רגשות שטרם הכרנו כלפיו - זרות וסלידה או לחילופין חמלה ואהבה . כשהצילום תוחם את הרגע, המסגרת יוצרת מעין "טֶמָנוֹס" ( Temanos ) , מקום תחום ומקודש, שבתוכו המצולם מקבל את ההתכוונות המלאה של רגע העולם, ההופך אותו, ברגע זה, לטבור העולם . מתאימים כאן דברי חוקר התרבות ג'וזף קמפבל ( Campbell ) שמצטט את ג'יימס ג'ויס ( Joyce ) : "אתה שם מסגרת סביב היצירה ורואה אותה כדבר אחד, ואז אתה מבחין ביחס בין כל חלק וחלק ושל כל חלק אל השלם, ושל השלם אל כל אחד מחלקיו . זה הגורם האסתטי החיוני - קצב, הקצב ההרמוני של יחסי גומלין . וכאשר האמן נוגע בקצב טוב, הוא מקרין עליך . זאת ההתגלות" ( קמפבל 1998 : 263 ) . אני מגלה שאני זוכרת את עצמי באמצעות הצילום . אני מצולמת, משמע אני קיימת . הרי אני מכירה את עצמי דרך תצלומי ילדותי, נעוריי ובגרותי, וגם את האחרים אני זוכרת כפי שתועדו בתצלומים . מתוך תצלומי חיי אני בוחרת לשמור תצלומים שארצה שייצגו אותי . כך ארצה לזכור את עצמי, כך ארצה שיזכרו אותי . והיכן הזיכרון הנקי ? כפתור המצלמה יורה את החץ שנתקע ברגע החי, משתק ומחיה אותו באינפוזיית המבט . ובעודי מצלמת, אני מתבוננת במצולם בעיניים שיתבוננו בו בעתיד . העכשיו הופך לזיכרון תוך כדי צילום וכבר המראה נאפף באותו דוק של זיכרון שמאיר אותו מבפנים באיזה געגועים . זו ההילה שמשתמרת בו, או אולי אפילו צומחת מתוכו ברגע התמרת המראה לתצלום . בתצלומים שכאלה, שצולמו בהתכוונות ואהבה, מתקיימת ההילה . זו ההילה שוולטר בנימין חשש שתאבד כשהצילום יהיה בבחינת שעתוק טכני . ואני רואה את התצלום מכיל את ההילה בתוך המוחשי . אולי ההילה היא הנעדר בתוך הנגלה ;
|
|