|
|
עמוד:8
8 רות נצר המצלמה ואז, לרגע, קליק המצלמה נהיה תחליף לאיזו מוחלטות שמאשרת את תוקף הקיום . לכן אני חייבת לצלם . לצלם ולזכור . הצילום הוא נקודתי, חד – פעמי, בודד וייחודי . הוא זיכרון של הבקעת הרגע . במובן זה הוא דומה לשירה, שכן לעתים קרובות זה מה שהשיר עושה - מתעד את רגע החוויה של עצמו . וכמו שהמשורר צ'סלב מילוש כותב : "הוא אינו מבקש דבר / הוא רוצה רק דבר אחד יקר ערך : / להיות אך ראייה צרופה בלא שם / [ . . . ] בגבול שבו תם האני והלא – אני" ( מילוש 1989 : 65 ) . במובן זה, הצילום עוצר את הזמן והוא חוויית זֶן . כפי שכתבתי : "מה שבקצה האצבע המורָה : 'זֶה' / ותמיד מֵעֵבֶר לה / מה שנמצא ממש כאן / נוכַח פנֵינו" ( נצר 5102א : 16 ) . לפעמים הצילום בוחר את הרגע . בוחר חומרים ומנפה אחרים . מייפה את המציאות בברירה אסתטית ; מה לצלם ומה לא, ומה מצטלם יפה אפילו כשהוא מכוער . צילום טוב מבחינתי הוא צילום שמעניק לי תחושה פואטית של המציאות ומגלה את נשמת הדברים . איך זה קורה ? המסגרת של התצלום ממרכזת את המבט אל קטע מהתמונה הנקלטת בעין המצלמה, ומאפשרת לתהליך של מיקוד התודעה להתרחש . באיזשהו אופן מסתורי מתרחש אז שינוי במראה המצולם, כשהוא ממסגר עצמו ותוחם עצמו מפני ריבוי הפרטים שסביבו . המִסגור בחלון ה"פריים" מחייב להתבונן בפרט שנבחר מתוך המציאות . הוא הופך להיות "הבן הנבחר", המיוחד לנו, מתוך ההקשר של המציאות שסביבו . הוא ממרכז אותנו אל המיקוד האנרגטי סביבו ואז, כאילו הוא עצמו חש את המבט המתפעם ומשהו קורן מתוכו . כך מתרחש גם בתצלום אדם, כשאנו מתבוננים ישירות אל מבטו, ללא מבוכה, בלי למצמץ, והוא משיב מבטו ישירות אלינו . אזי, כפי שכותב הפסיכואנליטיקן מייקל אייגן ( Eiegen ) , יש רגעים שבהם פניו הם "מרכז היקום, כמו מרכזה של מנדלה חיה"
|
|