|
|
עמוד:12
12 הניה שנון-קליין בחייו, מפרשנויות שלו, התלויות בתרבות, בחינוך, באמונה ובתפיסות שונות . למוות גם משמעויות אוניברסאליות התלויות בהבנת המושג ובפירוש החוויה בגילאים ובשלבי התפתחות שונים . כך, לדוגמה, עד סביבות גיל 3 , "מת" או "מוות" הן מילים ריקות ממשמעות . בגילאים 4 – 5 בערך, כבר מתחילה להיות הבנה חלקית של מושג המוות, אך עדיין ניתן לשמוע מילדים בני 6 – 7 שחושבים שמוות הוא מצב הפיך ולא מצב סופי . כפי שאמרה לי ציפי, בת ה- 7 : "אל תדאגי שגילי מתה, באביב היא תחזור בחזרה" . או גיא, בן ה- 6 , שסיפר לי על בן דודו שנהרג באחת המלחמות כמי ש"רק נסע לטיול גדול והוא יחזור עוד מעט" . מסביבות גיל 8 ואילך מתחילה להתגבש אצל הילד תפיסה דומה לזו של מבוגרים, שבבסיסה עומד הרעיון שהמוות הוא מצב סופי שאין ממנו חזרה . כפי שהמוות הוא בלתי נמנע, קרוב לוודאי שגם האבל, מגוון הרגשות, המחשבות וההתנהגויות בתגובה למוות, הוא בלתי נמנע וטבוע בנו מלידה . אנחנו מקבלים כמובן מאליו שרוב המבוגרים מתאבלים על מי ומה שיקר לליבם . אך גם אצל ילדים נצפו התנהגויות שניתן לפרשן כתגובות אבל, אפילו אצל תינוקות רכים בשלב טרום-מילולי . לאבל, כמו למוות, פנים רבות . מעבר לתגובות האינדיבידואליות התלויות באינסוף משתנים וגורמים, יש גם תגובות הנחשבות לאוניברסאליות, ומשותפות לגילאים שונים . לדוגמה, ילדים צעירים עד גיל 5 או 6 מבטאים בעיקר חרדה או דאגה לשלומם האישי — מי יטפל בהם ? מי יספק את צרכיהם ? — מאשר לאובדן הממשי . מאחר ואינם תופסים עדיין את המוות כאירוע סופי, הם מאוימים מאובדן שגרת חייהם טרם האובדן . ילדים גדולים יותר בדרך כלל מבטאים צער על האובדן עצמו . האבל הוא מכלול תגובות והתנהגויות מורכב ביותר ודינמי . ילדה בת שתים-עשרה תבטא את אבלה על מות אמה, באופן שונה לגמרי מאשר בגיל שלושים, כאשר היא עצמה כבר אם . חשוב ללמוד ולהבין את תפישות המוות ודרכי האבלות של ילדים ומבוגרים כמצבים דינמיים ומשתנים במהלך כל החיים . מוות של דמות מרכזית או יצור משמעותי בחיינו משנה אותנו באופן חד ומהיר . אבלות היא מצב קיומי מתמשך, שנמשך לעתים לאורך כל החיים, בעוצמות משתנות . אבל זהו גם מצב שדורש שפה חדשה, שפה של התייחסות לעצמי, האבל, והתייחסות לאחרים . שפה של תפיסת עולם משתנה ושל הגדרת האחרים את היחיד האבל . כך אצל מבוגרים וכך אצל ילדים . למרות שהמפגש עם המוות הוא אוניברסאלי, שכן הוא חלק ממחזור החיים, בחברה המערבית נוצר מעין טאבו חברתי כלפי נושא זה . אנחנו מנסים לחיות עם גבינו למוות . המחסומים הרגשיים והחברתיים שיצרנו מקשים על ההתמודדות עימו, הן כאשר אנחנו גוועים, מתאבלים, או צופים באחרים גוועים, מתים ואבלים, והן כאשר אנחנו צריכים לסייע לאלה המטפלים בהולכים למות ובאבלים .
|
|