|
|
עמוד:12
א ו ר י ה ו ל נ ד ר [ 12 ] ב . רַשָׁם הכרוניקות חובביה של הרוח ההיסטורית לא יתכחשו, מן הסתם, לכך שהליך דעיכתה הנוכחי של התרבות — בישראל ובכלל — הוא חלק ממהלך בלתי נמנע ; שקיעתם של כל תחומי האמנות לאחר העושר התרבותי האדיר של ראשית המאה העשרים . במובן מסוים, אפשר לומר שימים אלה, ימי הפוסט-פוסט-מודרניזם, מציינים את שיבתה של הסכולסטיקה במובנה הרע ; ימים שבהם הן הפרקטיקה האמנותית הן הדיבור על אמנות מוכפפים ל"שיטה" אחת, קונספטואלית, המושתתת, במקרים מסוימים, על טענה רלטיביסטית בדבר שלילתן של יכולות השיפוט וההערכה או אפשרות קביעתן של היררכיות, ובמקרים אחרים — על הכאה על חטא הרלטיביזם, לצד אי היכולת להחזיר את הגלגל לאחור . "שיח" התרבות בישראל, באיחור אופנתי של כחצי מאה, עודנו תקוע בבור שכרו לו הפוסט-סטרוקטורליסטים, כלומר בכלאהּשל תורת דיבור ומחשבה מסוג מסוים, שעל ברכיה התחנכו רוב המבקשים לדון בזמננו ובמקומותינו בשאלות של זמן ומקום בהקשרים תרבותיים . העיסוק המגוחך בכל גלגוליו של מושג ה"הדרה", והערעור המתמיד על ה"קאנון" בכל תחום שהוא, חרגו זה מכבר מתחום ביקורת האמנות והתרבות ונהפכו בישראל ל"תרבות" עצמה ; הערעור על הקאנון הוא המצביע כביכול על חשיבותה של היצירה המסוימת, בימים שבהם "חשיבותה" של יצירה היא התחליף להצבעה — האסורה בתכלית האיסור — על איכותה או על אי איכותה .
|
|