|
|
עמוד:12
12 חביבה פדיה "בנקודה זו נתגלעה באמת הסתירה העיקרית והעמוקה בכל ההרפתקה הגדולה הזאת של חכמת ישראל : "המגמות המשמרות והמגמות המחסלות במדע זה כרוכות אלו באלו [ . . . ] הרי הם [ = גדולי המדע הרומנטי ] , שלבניית האומה נתכוונו, לא הרגישו עצמם כקברנים . בתוך עמם הם יושבים והביקורת ההיסטורית היא להם השיטה הדיאלקטית של כל בנין אמיתי . אבל כמה שונה מעמדה של חכמת ישראל לגבי דיאלקטיקה זו, וכמה נורא הפרדוכס : הכרתם ההיסטורית לא התירה לבעליה את השימוש החיובי הגלום בשיטתם, והמדע הרומנטי ושיטותיו מופיעים אצלם כטקס מבהיל של קבורה" . ברגישות מפליאה מטפל גרשם שלום בסלידה של חכמת ישראל מן העבר . אין הוא חושש לתאר את הניסיון להתפטר מנטל העבר במערכת מושגים וסמלים השאולה מן הקבלה . כל שאני מבקשת הוא לקרוא את תיאורו של גרשום שלום ואת כוחות ההנעה של מה שהוא מכנה "ההתאבדות ההיסטורית" כמוסיפים לפעול במרחב הישראלי וכמשוכפלים, עיתים שלא מדעת ועתים מדעת, על ההיסטוריה של המזרח : "בתקופה האחרונה נוטים אנו לפעמים לטשטש יותר מדי את המגמות להתאבדות היסטורית, לחיסול ופירוק, הפועלות בהשכלה היהודית . עשרה לבושים לבש השד הממונה על החיסול הזה בארצות המערב, בגלוי ובסתר . ויותר מדי שוכחים אנו, שגם לחכמת ישראל חלק רב במגמת החיסול [ . . . ] יש חכמים שברור להם מה הם עושים והם עובדים למען החיסול וחוגגים את טקס הקבורה במחשבה דיבור ומעשה [ . . . ] היהודי רוצה להשתחרר מן עצמו, והמדע של היהדות
|
|