הקדמה: אמנות הסימפטום ביצירתו של אהרון אפלפלד

עמוד:8

אמנות הסימפטום 8 הקשר הישיר למסורת המשפחתית וחיפושה מחדש, ועם זאת מצליח אפלפלד לרתק בכל פעם . רפרטואר המאפיינים הבולט הזה של הנרטיב הספרותי, יחד עם הפריון הבלתי נלאה של הסופר, שמפרסם רומן בתדירות של אחד לשנה, מצביעים על אופי “קיפודי“, אשר מעלה את השאלה האם החזרה מחלחלת לתוך הריקמה העמוקה של הטקסט הספרותי עצמו, ואף מייצרת את הרטוריקה והפואטיקה שלו . החילחול הזה - וגם בכך מתגלה ייחודו של אפלפלד - איננו מתבטא בעיסוק מפורש בסיפורים של אובדן, אסון קולקטיבי, חוויות טראומטיות של דיכוי שמונחלות מדור לדור, אלא להיפך, הוא מתבטא בהימנעות מתיאור של האסון המוכר, של המוות הלא נתפס, של האבל הבלתי אפשרי, של השואה . הימנעות זו מאפשרת לאפלפלד ליצור ספרות שבה הדמויות אינן מסוגלות להעיד מתוך הכרה מלאה על מה שהתרחש במציאות אלא לכל היותר לסמן את השברים הלא מתחברים של תודעתן . זו ספרות שחותרת תמיד אל מה שמסתתר מתחת לפני השטח . לא רק אל האנטישמיות והדיכוי שהופנה כלפי יהודי אירופה בתקופות שונות, אלא במיוחד אל האופן הכמעט סמוי מהעין בו יהודים הפנימו את הדיכוי ; לא רק אל דימויים אנטישמיים שהנוצרים עשו בהם שימוש אלא בראש ובראשונה לאותם דימויים אנטישמיים ( למשל ביחס לגוף היהודי ) שהאידיאולוגיה הציונית ידעה להפנים ולנכס לעצמה מבלי לפתח ביקורת עצמית ביחס לכך . מכאן המשיכה של המספרים השונים אל סימפטומים שנובעים מהדיכוי העצמי של היהודי המודרני : שלילת הגלות מצד אחד לעומת המשיכה אל הטריטוריות הגלותיות מהן גלו היהודים והיגרו לארץ ישראל מצד אחר ; שלילת הגופניות היהודית הגלותית לעומת חשיפת עוצמתו הכמעט על – טבעית של אותו גוף שעבר דיכוי והדחקה ; דיכוי היידיש באמצעות הגרמנית ואחר כך העברית לעומת ההיזכרות הלא – רצונית בשפה המודחקת, ועוד . הופעתם של סימפטומים אלה - על הדו – משמעות הברורה שלהם - ניכרת ביצירתו של אפלפלד במרחב הפרטי, המשפחתי והקיבוצי בעת ובעונה אחת .

הוצאת גמא


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר