|
|
עמוד:417
417 א יד א ה אפ י ס ט מ ו ל וגי ת-ק וס מו ל וגי ת קרובות ורחוקות ( המרחק היום על פני הארץ התקצר לשעות ספורות ) . קהילת ישראל-פלסטין היא סך כל פעילויותיה ההוֹווֹת . זוהי נשמתה הרוחשת את ייחודה בעולם חיי קהילות, קהילה ראשית-מרכזית אחת משותפת לכולם . גופנפש הקהילה היא בעלת גבולות פתוחים ופרוצים, והסביבה שזורה בה ואיתה . הסביבה של הקהילה הראשית היא קהילות אחרות, כמו סורים, לבנונים, ירדנים, מצרים וסעודים . נפשגופה של הקהילה הראשית שזור בסביבתה, ומהותה ההולמת היא גם סביבתה, השפעתה, ייחודיותה . b . במשפט 4 בחלק ג' של ה אתיקה , עמ' 202 , אומר שפינוזה : "שום דבר אינו יכול להיהרס אלא על ידי סיבה חיצונית" . אומנם אדורנו ( ביאור 91 ) כבר אמר שהאנטרופיה קיימת עם היווצרות ה"יש", והמשנה הסדורה מוסיפה, רואה ומכירה במוגבלותו של כל "יש" אונטולוגי, כאמור ביסוד ה' במפתח המשנה : "חיים מסע אחד, יחיד, בזמן" . המשנה מכירה בתהליך ה- decay כתהליך מובנה באידאה הממשית המשתנָה והאמיתית של כל "יש" שהוא, שהרי לכל תופעה יש סוף, כמו מותו של בן-האנוש או סופו של הפרח או האבן הנהפכת לאבק . לכל "יש" קיים גם יחס חיצוני לו המביא פעמים להיכחדותו, הריסתו, ופעמים תהליכים פנימיים של הגופנפש מביאים ומאיצים את כיליונו וסופו של אדם ; הכול אפשרי . גם סוקרטס האלוהי היה אומר שהבריאות היא " מזל אלוהי ", והמשנה הסדורה מוסיפה : המזל האלוהי האפשרי . אך המשנה הסדורה גם רואה שפעמים רבות, בייחוד כאשר מדובר בבני-אדם, היחסים החיצוניים שיש ליחיד, מאיצים את תהליך ההרס, אך הם בעיקרם משניים ולא ראשוניים, ותהליך האנטרופיה משותף למצבו של היחיד בסביבתו המשתנה . המשנה הסדורה רואה ומכירה שיש מנעד חיות לתופעות, וה"יש" אינו שואף ליהרס מעצמו טרם "זמנו" . פעמים, יחיד האנוש יכול להרוס ולאבד את עצמו ( "בזמנו" ) , את חייו, באופן יזום, ופעמים מתוך ליקוי חמור בראיית ותפיסת המציאות הממשית של עצמו ושל סביבתו . ראינו, אומנם מעט, גם קהילות קטנות, ייחודיות בהווייתן, מתאבדות באופן קולקטיבי יזום . עם זאת, המשנה הסדורה מאמצת את שפינוזה באומרו ( שם, במשפט 6 ) : "כל דבר, עד כמה שהוא בפני עצמו, חותר להמשיך בישותו" .
|
|