|
|
עמוד:337
337 אי ד א ה פיזיו ל וגי ת תקווה, אהבה, חדווה, עונג ורגשות המצמצמות את חיותו של היחיד : עצב, פחד, כאב, סבל, ייאוש, כעס, רתיעה, לעג, שנאה, קנאה, בושה וכו', וכל יחיד הוא סובייקטיבי-קונקרטי, ייחודי ונצחי בייחודיותו ( להרחבה ראו תורתהמחוללים , עמ' 160 ) . בפועל הרגשות, חושים, רציות ( תכונות אופי והתנהגות ) פועלים במקביל בהדדיות וביחד, לרחוש כגופנפש לטוב ולרע, במרחב הקהילה והסביבה . מתודת המשנה הראשונה היא דינמית בין פרקי המשנה, כאמור לעיל, מ"מטרות- על", "דרך" ו"מימוש", והיא מסננת את מארג "אמיתויות" האושר הנמכרות לבני-האדם מכל עבר — מבתי הספר לתרבות הצריכה, למושגי ביטחון אישי וחברתי, אהבה וחברות . מתודת הלימוד הדינמית במשנה הסדורה, על שלוש משניותיה ומפתח יסודותיה, מצמצמת את ה"אידאות הדמיוניות והשקריות" המוצעות ליחיד האדם . בימינו, אפילו אנשי המכירות בחברות הטלפונים מציגים עצמם כחברים, פקידי בנקים — כיועצים, ואחרים מוכרים מושגי "ערך עליון" או "מקודש", כגון מסורת, מנהגים, טקסי דת . לימוד המשנה הראשונה מאפשר ליחיד, תוך כדי פעילויותיו בחייו, להבין יותר את מהותו וייחודו ועל ידי כך יממש את איסוף הרגעים של מנעדי איכויות אושרו הממשי, האמיתי, כמבואר בהקדמה ל משנהסדורה : כללית ( אישית ) וכפי ש שפינוזה מציין ב אתיקה חלק ד', עיון למשפט 45 , עמ' 324 : "נאה לחכם שיהא מתרענן ומהנה את עצמו, במידה הראויה" . a . צמצום חרדה ופחד — בעל התקווה, ב מאמר קצר על אלוהים, האדם 155 ואושרו , חלק שני, פרק תשיעי, סעיף ( 2 ) , עמ' 157 , טוען שפינוזה : "מבחינת מי שמשיג את הדברים : הוא צריך לעשות משהו, כדי לקדם את בואו של הדבר, או כדי לעכב את בואו" . המשנה הראשונה מסכימה ומקבלת את עֶקרון הפעולה או האי-פעולה לשינוי מצבים, ממצב אחד למצב אחר במרחב ובזמן . בפרק התשיעי, סעיף ( 3 ) ( שם ) , מגדיר שפינוזה את ה תקווה : "כאשר אנו מניחים שדבר בעתיד הוא טוב והוא יכול לבוא לעולם, אזי מקבלת הנפש צורה כזו שאנו קוראים לה תקווה . זה אינו אלא סוג מסוים של שמחה, המהולה בכל זאת בעצבות כלשהי . לעומת זאת כאשר אנו שופטים שהדבר האפשרי העתיד לבוא הוא רע, הרי נולדת מכך בנפש צורה שאנו מכנים אותה בשם פחד" . לתפיסתו של שפינוזה, העצבות הזאת היא הספק הקטן שקיים בנוגע למה שעתיד לבוא . אבל
|
|