|
|
עמוד:317
317 א יד א ה אפ י ס ט מ ו ל וגי ת-ק וס מו ל וגי ת זוֹ עַל זוֹ עַל גַּב זוֹ מַעֲלוֹת אֵדֵי-צִפִּיּוֹת עָבָר הָאֵזוֹב מְטַפֵּס מְכַסֶּה אַכְזָבוֹת מְאֻבָּקוֹת בְּרֶסֶס זְמַן מְחַמֵּם הָאֲבָנִים הַמַּמְתִּינוֹת מַסְטוּלוֹת לִמְלַאכְתָּן יִעוּדָן גְּאֻלָּתָן אֶבֶן אֶבֶן אוֹצֶרֶת מְקוֹמָהּ אֶבֶן אֶבֶן חוֹבֶקֶת תִּקְוָתָהּ וּבַשָּׂדֶה הַזֶּה הַמְּגֻדָּר חוֹמוֹת אֶבֶן-בַּר עֲזוּבָה אֲסוּפָה אֲלֻמַּת אֲבָנִים סוֹתְתוֹת עֲטוּפוֹת יְרֹקֶת-זְמַן רְטוּבוֹת דִּמְעַת מֶלַח אַכְזָב אַהֲבָה עַל בַּיִת אֲשֶׁר לֹא נִבְנָה אֲשֶׁר לֹא יִבָּנֶה לָעַד . תקווה — בהמשך לביאור 10 על "ארץ תקווה" לעיל, המשנה הסדורה מכוונת 141 לתקווה המושתת על אידאות ממשיות, הולמות ואמיתיות, אשר מעניקות ליחיד והקהילה בִּטחה, חדווה, אושר והודיה בפועל ממש . במקרה דנן, היחיד לומד את דרך חייו, ראייתו והכרתו תופסות את המציאות הממשית, באופן בהיר יותר ואמיתי יותר . התקווה מתחילה לבעבע ביחיד כדרך חיים, דינמית, אחרת וחדשה באופן פעילויותיו של היחיד לעצמו ואחרים סביבו, תקווה למימוש, לעשייה בפועל של מהותו הפועלת . שפינוזה רואה ותופס את התקווה כרִגְשָׁה של שמחה, אומנם לא יציבה לשיטתו, אך היחיד מצפה למשהו טוב יותר . המשנה הסדורה רואה את כל הרגשות והחושים הן כשלובים זה בזה, הן כנעים ומשתנים בכל משך הזמן, במנעד אנרגיה עולה או יורדת של חיות, דבר שלכאורה נראה לא יציב . להבדיל מ שפינוזה , כל הרגשות והחושים נמצאים פועלים במנעד ונחשבים "יציבים" במנעדם . היחיד מבקר את תקוותיו, בוחן את אפשרותן בפועל, תופס את תקוות האמת, מאמצן ומפתח את "תשוקת התקווה", שבה התקווה מתקיימת כרִגְשָׁה הבאה מ" תוך תבונה " . מתוך כך היא בוחרת במישרין
|
|