|
|
עמוד:264
264 מ ש נ ה ס דו ר ה : אֶרֶץ תִּקְוָה והיחידה, מחיי ילדות, נעורים לבוגרים תוך אילוצי החיים, ידע והתנסות נלמדת בדרך היחיד, תוך עליות ומורדות באיכותם של רגעים של מנעדי אושרו, בתקווה שאכן יביא את עצמו להגשמה פעילה של מטרות-על של מהותו . מאחר שנפשגוף היחיד מתייחסת-קשורה לנשמתו, בהיותה סך כל פעילויותיה של נפשגוף היחיד, היא ה ( משמעות-רוח ) , היא "רוח חיים" המקיימת בפועל את מציאות עצמו וייחודו בעולם ה"יש", היא מהווה חלק פועל ב"תודעה כללית" קהילתית, כאמור לעיל . לפיכך, אפשרי הדבר להשיג הגשמה פעילה וממשית, אשר בו יחווה האדם, איחוד מלא עם הטבע הטובע, האלוהי האפשרי . אין האמור נותן ליחיד להשיג אלוהות אפשרית מאחר שאין האנוש יכול להשיג זאת מהכרח טבעו האנושי, המוגבל וסופי, אלא יש באפשרותו להתמזג עם הטבע הטובע, עם האלוהים האפשרי, באופן ממשי ואמיתי ולחוות את האהבה לבריאה, יצירה ועשייה בטבע הטובע, בשלווה ואושר ( bliss , סמסרה, הארה, התגלות ) . d . כיצד היחיד והקהילה מתחילים את תהליך הלימוד שלהם באיתור ובחירה של "מטרות-העל" על פי המשנה הסדורה ? התשובה נמצאת במתודה של המשנה . ראשית , על היחיד ללמוד את מבנה המשנה הסדורה ולהבין באופן של חקר האמת על פי תבונתו ושכלו, תוך קבלה, ראייה והכרה באופק עשרת היסודות ההכרתיים שבמפתח המשנה . התהליך דינמי, והוא פועל וזורם מפרק ראשון לשני ולשלישי, בתוך כל אחת מהמשניות ולאו דווקא בסדר הזה, אלא יכול לזרום מפרק ראשון לפרק שלישי ואחר כך לפרק שני, כמוסבר לעיל . התהליך הדינמי הוא מעגלי ורב כיווני . ההתחלה למעשה נקבעת ברגע שהיחיד או הקהילה מחליטים ללמוד את ה משנהסדורה : אֶרֶץתִּקְוָה והמתודה שלה . בנקודת ההתחלה סורק היחיד את עצמו, דרכו, מהותו, כנגד פרקי המשנה במטרה לברר מי הוא " אנכי " שהוא, "דע את עצמך" ( להרחבה ראו הגיונות אמסטרדמיים : פנומנולוגיהשלההכרה או מורהאנכי ) . היחיד, הסובייקט, ישאל, יבקר ויתבונן על איך וכיצד הוא פועל ועושה, באילו מצבים הוא מפעיל את רציותיו והיפעלויותיו, איך הוא חי כפי שהוא חי וכו' . וכך, בצורה עקבית הוא משפר את פעולותיו ואת ראייתו, ומשמעויות פועלות בחייו מקבלות תוקף של אנרגיה טובה יותר, שמחה, "רוח חיים" הווָה בתקווה, יחד עם הרגעים של מנעדי איכויות אושרו הגדלות יותר . התהליך מתגבש אף יותר ; כאשר האדם מתבגר
|
|