|
|
עמוד:220
220 מ ש נ ה ס דו ר ה : אֶרֶץ תִּקְוָה הן אונטולוגיות, כולל האהבה כרִגְשָׁה המשתנה, כאמור לעיל, ועל זה אמר המשורר ב תהילים טז, ט : "לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי" . a . טעם — ב אתיקה , חלק ג', משפט נסמך, עמ' 226 , אומר שפינוזה : "יוצא, 112 שכל אחד חותר ככל יכולתו שכל אדם יאהב את מה שאהוב עליו וישנא את מה ששנוא עליו" . ומכאן שפינוזה מצטט את אובידיוס המשורר : "יחד, אוהבים, נקווה ונפחד . / עז כברזל הוא האוהב / את מה שזנח הזולת" [ משיריאובידיוס : 5 - 4 . 19 . 2 Ovidius, Amores ] . המשנה הסדורה רואה ומכירה שהאהבה כרִגְשָׁה, פועלת מרגע מצת החיות, כאמור לעיל . האהבה, היא גם חוש "טעם" מרכזי הפועל במהות החתירה להתמד חיות אופטימלי ליחיד האנוש . כבר במפתח המשנה ביסוד י', מוגדרת האהבה כטעם חיי אנוש . תמצית יסודית לקיום חי ומשתנה, קיום יחידני, לאהוב את האנכי שאני, האישי-סובייקטיבי . במקרה הקיצוני כאשר היחיד נמצא עדיין עם שבב של תקווה, אזי קיימת בו תקווה לחיים, רצון לחיים, להישאר קיים, מוכר והאהוב, ולוּ רק בשביל לנשום עוד מעט, עוד קצת . התמכרות לאהבת חיים באשר הם, על פי ראייתו של כל אחד ואחד . לעוד חיבוק, לעוד סטייק, לעוד עסקה, לעוד פרסום, לעוד חיים . אהבה לנתפס כחיים, "אהבת החיים" . המשנה מאפיינת את האהבה כ"טעם", כדבר שהוא מוחשי, גשמי, במציאות האנושית היום-יומית, התערבבות מלאה, התאחדות עם המושא הנאהב, רצייה הכרתית של יופי הבריאה, תחושה, כחוש שהוא אווידנטי לכל בן-אנוש בריא כל רגע ורגע, בפיו, בראשו, בתודעתו, בשכל, במחשבה, ב"לב", בגופנפש, ברוח חיים . האדם הינו מין חברתי המפתח סוגים שונים של סגנונות ו"טעמי חיים", אשר בתוכם הוא חש יותר ביטחון ואהבה . תהליכים אלו מובילים לשינוי החברה האנושית, הן באופן חייה, הן ביחסה לטבע הכולל אשר בתוכו היא מתקיימת . גם עניין הרבייה מתפתח, וכיום אפשר להתעבר ללא משכב זכר ונקבה, כאשר הגדרת האהבה מתרחבת ומשביחה באיכותה, ב"טעמה" אל מעבר להיריון ולידה בפועל של תינוק אדם, אלא גם ליצירה ועשייה מחנכת בפועל . אומנם אנו חיים בתרבות צריכה המונית, המלווה במסע אלים ובלתי פוסק של שטיפת מוח בנוגע להגדרות של "הצלחה בחיים", כדרגת-על, כדרגת "אושר" בת השגה לכל פרט
|
|