|
|
עמוד:189
189 עשרה יס וד ו ת ה כרת י י ם b . ב אתיקה , שם, עיון, עמ' 141 , אומר שפינוזה : "הישים היחידים, שכולם בעלי נפש, אם גם בדרגות שונות . שהרי מכל דבר יש באלוהים בהכרח אידיאה, שאלוהים הוא סיבתה באותו אופן שהוא סיבת האידיאה של גוף האדם" . שפינוזה אומנם משייך דרגות "נפש" לכל ה"ישים היחידים ", "נפש" במובן האידאי שלהן, אך רואה ותופס את הנפשות כנצחיות, שהן חלק מאלוה ממש, ואילו המשנה מרחיבה את גבולות ההכרה האנושית ורואה כבר ביסוד ג' ו-ד' מצב שבו "רוח חיים" היא חלק פועל של "תודעה כללית" אונטולוגית, ונצחיותה של הנפשגוף הקונקרטית, של הסובייקט, היא במסעו האחד וה יחיד בייחודיותו . אין כמסע האחד הזה לפניו ואין לאחריו . כל התופעות רוחשות במציאות הממשית האונטולוגית, רוחשות כטבע טובע . אידיאת האדם הגנרית והמשתנה, נחווית באופן קונקרטית וסובייקטיבית את המציאות הממשית, גופנפשית יחידני, זכר או נקבה, גבוה או נמוך, שמן או רזה, זריז או איטי, כהה עור או בהיר עור, עם כל מטען הרגשות, החושים ושאר אפיוני חיים הנמצאים באיכויות שונות כחלק המאפיין את היחיד הקונקרטי-סובייקטיבי . c . במשפט 57 , בחלק ג' של ה אתיקה , עמ' 252 , אומר שפינוזה : "כל ריגשה של כל יחיד נבדלת מרִגשת זולתו באותה מידה שמהותו של האחר שונה ממהות זולתו" . המשנה הסדורה מסכימה עם שפינוזה ומוסיפה ביסוד ה' ומגדירה כל "יש" אונטולוגי כייחודי בנצחיותו ובייחוד יחידי האדם ה"חיים מסע אחד, יחיד, בזמן" . "יחיד", מלשון יחידני במהותו הפועלת, בסך כל פעילויותיו . יותר מכך, כל רִגְשָׁה וכל רצייה שונה ויחידה לעומת רציות או רגשות אחרות של אותו יחיד, ויש לה מעמד אונטולוגי עצמאי . אומנם היא נושאת דמיון ל רִגְשָׁה או רצייה של אותו יחיד או יחיד אחר, בהיות מנעד איכויותיה ב- 20 אפיוני תנועה הגנריים שלה דומות מאוד, המהוות את ייחודה בנצח ההווה ושונות במנעד איכויותיה אל מול בני-אדם אחרים . a . בזמן — בראיית המשנה הסדורה "הזמן" מוגדר ומושג, כיחסי השתנות 93 בין "ישים" אונטולוגיים ( להרחבה ראו הגיונותאמסטרדמיים : פנומנולוגיהשל ההכרה , שם מבואר כיצד הסובייקט היחיד משתנה לעומת משתנים אחרים, כדוגמת שינויים בגופנפש היחיד וכנ"ל בין כוכבים, סלעים, חיות, נחלים וכו' ) .
|
|