|
|
עמוד:181
181 עשרה יס וד ו ת ה כרת י י ם הטבע, זה בידינו, באחריותנו . בהמשך לביאור הקודם, "רוח חיים" נצרבת, "נרשמת", זכורה בפועל ב"תודעה כללית" ובפעילות התרחשותית משותפת בין היחיד וקהילתו . יסוד ד' ממשיך ואומר שלפעמים ההארה מתרחשת ביחיד כאשר האדם הקונקרטי מקבל ביודעין או שלא ביודעין את ההארה מ"התודעה הכללית", "היא הפותחת", כאמור . למשל : מניף דגל, מעלה את עצמו באש, מפתח בפועל את פס התקשורת הרחב למסילות תקשורת רב-כיווניות וכו' . זאת ה יא "הפותחת", ה"תודעה כללית" מחוללת את השינוי האפשרי . הדבר לא מתרחש כאירוע מיוחד, אלא הניסיונות האפשריים מ"התודעה כללית" אֱלֵי היחיד נדירים ופועלים ומתייחסים בהווה הנמשך ומשתנה . הכיסופים הם לא "לטוב עליון" ונשגב, אלא אֱלֵי אופקי הכרה וראייה התופסים את המציאות הממשית האמיתית, תוך משך חיים, בפחות חרדה ויותר הכלה וקבלה של הזמניות בדרך הנמשכת . מרחב המציאות הממשית הוא אפשרי ולא הכרחי, ולכן התחוללות איכות תחושתית של "טוב" או "אושר" אפשרית . תחושת האושר היא סובייקטיבית-אישית-קהילתית במנעד קצר או ארוך במשכו המשתנה ורב- הפנים . המשנה רואה את היחיד כחלק מקהילה, מ"תודעה כללית" קהילתית, העוטפת אותו ומשתנָה ומשנָה את השיח הרוחש . לכן המשנה הסדורה מגדירה וממשיגה את ה משנהסדורה : אֶרֶץתִּקְוָה כולה, כמשנה חברתית . גם לאדם — במשפט 22 בחלק ה' של ה אתיקה , עמ' 385 , אומרשפינוזה : "בכל 87 זאת, באלוהים מצויה בהכרח אידיאה המבטאת את מהותו של גוף אדם זה או אחר מבחינה של נצח" . להבדיל משפינוזה, משנהסדורה : אֶרֶץתִּקְוָה רואה את מהות האדם, זכר ונקבה, את נשמתו כסך כל פעילויותיו ההולמות והוֹווֹת, כנפשגוף יחידנית הווָה, ובזאת נצחיותה . אין לפניה ואין אחריה בהתחוללות הנפשגוף הקונקרטית-סובייקטיבית . כאמור, יסוד ד' מגדיר וממשיג "רוח חיים" והיחסים ביניהם לכל "יש" שהוא וכאן "גם לאדם" כ"יש" משתנה וסופי במציאות הממשית והאמיתית . אפשרי שמתרחשים סוגים שונים של הארה, הארות, המתייחסים, פתוחים ומושפעים מהתרחשותה של ה"תודעה כללית", כמבואר בביאורים לעיל . במציאות הממשית אנו רואים כיצד ה"תודעה כללית" מתייחסת, מפעילה ומשפיעה על יחידי הקהילה להגדרת "טוב" ו"רע" ומייצרת מערך מורכב של אתיקה קהילתית . ה"תודעה כללית" יכולה לפתוח את הארה גם לקהילה
|
|