|
|
עמוד:179
179 עשרה יס וד ו ת ה כרת י י ם ואמיתי . זאת ה יא ה "תודעה כללית" הנפתחת ליחיד בהכרתו המודעת ושאינה מודעת לייחודיותו ומטען חוויותיו הסובייקטיביות המשתנות והמתהוות, חוֹווֹת ומתרחשות בגופרוח דרך חייו ( דומה לשכל הפועל השופע על שכלו של הנביא והפילוסוף, לפי הפילוסופיה האריסטוטלית-ערבית של ימי הביניים וגם של ה רמב"ם, רק שהם בתפיסתם את המציאות — סיבתיים ודואליים ) . b . גם הכותב המקראי ראה את היחס הדינמי בין "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" לבין "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁחַיָּה" ( בראשית ב, ז ) . היחס, הקשר, בין האידאה ( סוג של היפותזה, לפי תפיסתו של הרמן כהן ) המשתנה ואיך היא מתממשת תוך שינוי בלתי פוסק, בין הנשמה ההווה קונקרטית, "הבשרית", הנפשגוף המהווה את סך כל פעילויותיה ל"נשמת חיים" ממשית . במרחב השוקק תופעות חיות ממשיות של "תודעה כללית" אשר " ה יא" המציתה "רוח חיים" ממשית, בנשמה המהווה את מהותו הפועלת של הגופנפש . האידאה הגנרית המשתנה, מממשת עצמה בבריאה ויצירה חדשה ונמשכת של נפשגוף סובייקטיבית וקונקרטית, כאמור : "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁחַיָּה" . עם מצת החיות, במפגש שבין הזרע לביצית, ניצתו סוג של חיים, איכויות באפיוני תנועות חיים, כ- 20 אפיונים בכל תנועה ותנועה, בעלי איכויות שונות הרוחשות יחדיו חיים בנפשגוף . איכויות אפיוני התנועות והשינוי הנמשך בהן, לא רק בוראים ויוצרים ייחודיות בלעדית ל"יש" הרוחש, אלא גם משנים בין מינים וסוגים של חיים ובכך בוראים ויוצרים את אידיאת האדם, את היחיד הקונקרטי, את תפיסת מציאותו . בהעדר חיים, הפסק ההתמד של "רוח חיים", סוף אנרגיית החיות ב"יש", באדם היחיד הקונקרטי, בגופנפש הממשי, המציאותי ואמיתי, מגדירה וממשיגה את מותו של היחיד, אך הקהילה עדיין זוכרת את מהותו של המת וידיעותיו של היחיד המת נצרבים ב"תודעה כללית" הקונקרטית והסובייקטיבית בחיי הקהילה . " ה יא", ה"תודעה כללית" עצמה, זוכרת או שוכחת את ידיעותיו של המת במשך המשתנה, אך גם הזיכרון של ה"תודעה כללית" משתנה בהתאם לנסיבות, ועימו המניפסטציה האנושית קהילתית ההוֹוָה . המשנה אינה מכירה באופקי ראייתה ביאור תאולוגי, על טבעי, על מסע הנשמה היחידנית מהאלוהות אל האדם וחזרתו אל האל, אלא פותחת ומבארת מצבים
|
|