|
|
עמוד:101
101 הַקְדָּמָה היחידים והקהילה לקבל ולהסכים ביניהם על עקרונות מוסר המעצבים את מערכות היחסים הבין-אישיים, המעצבים אתיקה משותפת, מערכת יחסים בינם לבין הטבע בכללותו . המשנה הסדורה לא מקבלת ש"העדר" או "חיסרון" הם כהגדרת שפינוזה, אלא העקרון של ה"אי שלמות" אוצר בקרבו את הידיעה האמיתית, ש"שלמות" מלאה אינה קיימת מצד הטבע, אלא כשאיפות דמיוניות של בני-אדם הכבולים בתפיסת מציאות סיבתית ודואלית, כמו זו של דקארט, שפינוזה ופילוסופים נוספים, או זו של האנושות כיום, הנחלקת בין בני-אדם מאמינים הרואים באלוהים את שלמות הכול, לבני-אדם הרואים את המציאות כארוגה בקשרים סיבתיים החותרים כולם אל שלמות מדומה . a . אֶרֶץ תִּקְוָה — ביאור זה הוא המשך לביאור 36 שבו נבחנת עמדתו של 48 שפינוזה אל מול המשנה הסדורה, על אופייה של ה רצייה "תקווה" אל מול ה מושג "תקווה" . כאן, " תקווה " במשמעה הפועלת, הנמצאת ונבחנת תמידית באופן מודע, מבוקרת ומעשית בחיינו השוטפים ביום-יום . עמנואל קאנט מסביר את רגש ה"תקווה" ואומר : "כל תקווה מוסבת על האושר, והיא, מבחינת העניין המעשי והחוק המוסרי, אותו-הדבר-עצמו מה שהידיעה וחוק-הטבע מבחינת ההכרה העיונית של דברים . מסקנתה של התקווה היא היקש, האומר שמשהו נמצא ( הקובע את המטרה האחרונה-שבאפשר ) , משום שמשהו ראוי שיקרה : והידיעה מסקנתה היא בכך, שמשהו נמצא ( הפועל בחינת סיבה העליונה ) , משום שמשהו קורה " ( ההדגשות במקור . עמנואל קאנט, ביקורתהתבונההטהורה , תרגום : ש"ה ברגמן, נ' רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, 1996 , עמ' 397 ) . בנקודה זו אנו רואים עין בעין עם קאנט ; כל תקווה מוסבת אל רגעי אושר, וה תקווה קשורה תמיד אל "משהו שראוי שימצא" . אך לא תמיד אותו "משהו שראוי שימצא" הוא אכן עשוי להימצא או נמצא באמת, וזה תלוי בתפיסת המציאות 48 ( אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ ) ,משנהסדורהאֶרֶץתִּקְוָה 5 . 49 ומשלוש משנָיותבנויה ממַפְתֵּחַ
|
|