|
|
עמוד:72
72 מ ש נ ה ס דו ר ה : אֶרֶץ תִּקְוָה a . רצון — "הגיע בי עת רצון", כמשמעו, נבע ממני מתוכי . כמה שורות לפני 23 כן, במשנה הסדורה שורה הרביעית, כתוב : "בפועל ממש בבורא עולם, הללויה" ; כלומר מדובר בחוויות קונקרטיות אישיות, טרנסצנדנטיות ( בביאור 2 לעיל, טרנסצנדנטיות היא אימננטית בטבע הטובע בעוד טרנסצנדטליות היא מעל הטבע ) של הרחבת ההכרה בפועל, של ראייה צלולה מלווה תחושת גופנפש נשגבה ומוארת, חיה ממשית ואמיתית, המכילה ורוגשת בטעמי רגעי מנעד איכויות אושר . עמדת המשנה היא ש"רצון" הוא סוג של רגש בעל מנעד של שקיקה ( ראו תורתהמחוללים ) . הרצון רוחש מהיפעלויות שונות המבטאות את תפיסתנו את מציאותנו בתוך סביבתנו, בקהילתנו . האדם מגיב למצבו הפנימי והחיצוני-סביבתי הכרתי ( מודע ושאינו מודע ) , ופועל דרך גופנפשו, הבא לידי ביטוי גם באמצעות מארג התקשורת הדינמית שלו כמבואר בהמשך . עצם כתיבת המשנה הסדורה היא רוח תקווה, הרוחשת גם כהכרה אינטואיטיבית טבעית ברמת ההכרה השלישית לתפיסתו של שפינוזה . האחרון היה בעל תפיסה הייררכית הטוענת שיש דרגות להכרה, כמו רמת ההכרה השנייה, הנשענת גם על ידע נצבר של אחרים כמו מדע, ספרות, מתמטיקה וכו' ודרגה ראשונה ופשוטה של ניסיון קונקרטי-סובייקטיבי נצבר . לשיטתי, בכל דרגות ההכרה של שפינוזה רוחשת אנרגיית החיוּת עצמה ( קונטוס ) . הרצון לאנרגיית החיים, הרצון לחיים, מתחיל בעת מצת החיות הראשוני של הגופנפש, מרצון הלב לשאוב ולהזרים את הדם, מרצון התא להתחלף, מרצון הגופנפש לגמוע, מרצון הטבע הטובע, מהאלוהים האפשרי לחוות מציאות ה"יש" וה"אין" באין-סוף אופנים ותופעות . לכן יש גם רצון באידאה המשתנה עצמה, אך במציאות האנושית האונטולוגית, ראשית הרצון נעה בין ההכרח לאפשרי, כאשר ברוב המקרים הוא תוצאה של רצייה כלשהי המתחוללת בפעילויותינו הפנימיות והחיצוניות כמבואר בהמשך . "הגיע בי עת רצון" — כאשר תשוקת ( voluntas ) ההיגד, המאמר, נמשכת עד אותיות אלו, כחלק רוחש של המרחב בכללותו . כפי שאומר שפינוזה ב מאמר קצרעלאלוהים,האדםואושרו , חלק שני, פרק שמונה עשר, סעיף ( 2 ) , עמ' 169 : "כלומר שאנו תלויים במי שהוא השלם מכל במידה כזאת עד שאנו גם חלק מהכוליות, דהיינו ממנו ואנו כביכול תורמים את חלקנו למימוש כה הרבה מפעלים מושלמים ומסודרים בחכמה התלויים בו" .
|
|