|
|
עמוד:59
59 הַקְדָּמָה הכרחי, ולפיכך אפשרי האלוהי, הזהה עם עולם . המשנה רואה עד לאופק הכרתי זה של עולם התופעות ולא מעבר לו, ולכן יש לחגוג את הקיים, לשבח ולהלל את יופייהּוהדרה של הבריאה, בין שזו ילדה צוחקת או ציפור שיר וגוזליה . המשנה רואה ומכירה במושגים, בתארים ובאופנים המבטאים את הבריאה באין-סופיותם של התופעות הסופיות . הבריאה מכילה את כלל התופעות הטבעיות, את אופני התחדשותן ואת ההרמוניה שבהן וביניהן . הבריאה והיצירה הן מַעיין חיים בפוֹעַל, הפורץ ונובע מבְּאֵר ה"אין", על אין-ספור האפשרויות הגלומות בה, אל ה"יש" המתהווה בפועל . ב יצירה קיימת בריאה, היצירה היא קיום ממשי של "יש" קונקרטי בעולם הממשי, על שני ענפיו : האונטולוגי וההכרתי ( כמבואר בהמשך, בביאורים למילה "יש" במפתח המשנה, יסודות א' ו-ג' ) . כל "יש" אונטולוגי הוא במצב של בריאה-יצירה, נמשכת ומשתנה . היצירה היא אופן אנרגטי ממשי וקונקרטי, חלק מאנרגיית חיות רוחשת ומתחדשת, מתגלגלת ונמשכת בעולם התופעות הסופיות . c . כל הנמשך ישירות מהטבע הינו תואר המבטא את אחת האפשרויות החבויות באלוהים האפשרי, ו בריאה היא אחד מהתארים המתקיימים ביצירת התופעה . הבריאה היא הגורם המתווך בין המציאות האפשרית לבין הממשות הקונקרטית במציאות, ההכרה האנושית שבפועל היא תואר-אופן להכרה האנושית האפשרית . המבנה המערכתי הגנרי הזהה של פעולת ההכרה בכל אדם כמין מן החי, שהיא עצמה נובעת מתואר ההכרה המשתנה הכללית של האידאה האמיתית המשתנה, המכוּנה במשנה הסדורה תודעה כללית ( במפתח המשנה, יסוד ד' ) . במציאות האנושית הממשית, הכרתו היחידנית של האנוש פועלת באופן דינמי בין הכרתו הטהורה בפועל ( מודע ושאינו מודע ) לראייתו-הכרתו התופסת את המציאות הממשית . ה"יש", על מופעיו ההכרתיים האונטולוגיים, נובע ממארג יחסים וניסיון בין השכל החושב ( מודע ולא מודע ) לבין חושניותן של תופעות, רציות והיפעלויות שונות . המשנה לא מפרידה את הנפש מהגוף ( לחלופין : רוחומר, ולכל "יש" אונטולוגי, כמבואר בהמשך ) ורואה בהם אחדות יחידנית, כפי שאיננה מפרידה בין השכל החושב לחושים, רציות, והיפעלויות שונות . האנוש הינו הוויה משתנה-דינמית חיה, המפעילה ופועלת במציאות . היות שמציאותו וסביבתו אפשריים ( לא הכרחיים ) , אזי קיימות לו אפשרויות לפעול למענם של חיים מאושרים וטובים יותר, כמבואר בהמשך . המשנה
|
|