|
|
עמוד:46
46 מ ש נ ה ס דו ר ה : אֶרֶץ תִּקְוָה 2 . הכרה בזמן ומקום א . זמן הטבע היקומי פועל כיחס בין תופעות משתנות במֶשֶׁךְבלתי פוסק אופטימלית . לעתה, זמן אנושי נתפס ופועל כ"יחס תהליך מידע" ( פעולה, תנועה, מרחב, שינוי, אפקטיביוּת, אישית-קונקרטית, קהילתית, סביבתית ) המושהה בזמן הטבע היקומי . תפיסת זמן אנושי היא נגזרת של תפיסת מציאות, התרחשות פועלת של רוח החיים . רוח החיים מאפשרת ממד-מרחב התרחשויות הכרתיות של רוחומר גופנפש כאחד, תפיסת מציאות טבעית . ( עדיין מהירות זרימת מידע כמהירות האור — נפחי העברת מידע גדלים, מתפתחות מערכות הפנמה קיברנטיות, אפקטיביוֹת, תהליכי מרפא חדשים, ראייה ממדית דינמית, הוליסטית, אנושות מתקשרת ) מרחבו הראייתי-הכרתי של האדם, האנוש, הינו כהתרחשות תפיסת מציאותו, גופנפשו וסביבתו . ב . שפה היא אחד מאמצעי התקשורת ההכרתיים בין יחיד, קהילה וסביבה . שפה היא סוג-אפיון תקשורתי בתפיסת מציאות של רוח חיים ( תקשורת-שפה קיימים ופועלים במציאות היש ) . ג . הוֵודוֹת, הקאגיור, המהאבהארטה, התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן, ואחרים, רבים וטובים, הינם תפיסות הכרה ותודעה להתחוללות התופעות, הרוחשות כתודעה כללית . חרדה אנושית עדיין פועלת ברוח החיים המתהווָה במֶשֶׁךְ המתגלֶה . האמונה היא חלק פועל ברוח החיים, בוערת ברוח תקווה מתגלָה .
|
|