|
|
עמוד:13
פ רק י א ב ו ת 3 1 "ומתעורר עליו אור מקיף מהקדושה" וכו', אולם משמעותה איננה דווקא קבלית . ר' חיים מוסיף שהאדם המקיים את המצווה "יושב כמו בגן עדן", כלומר האדם בעולם הזה, המקיים מצווה מתוך הכוונה לקיים מצווה, הוא יושב כמו בגן עדן . "והקדושה מלבשתו", הקדושה איננה איזושהי תכונה שקיימת באיזשהו דבר שהוא "דבר קדוש", אלא הקדושה היא הכוונה לקיים את המצווה, ואדם המקיים מצווה מתוך כוונה הריהו עטוף בקדושה . לאחר מכן מוסיף ר' חיים שבגמר המצווה "מתחזק הלבוש ומאיר, והאור מסתלק אחר כך לגן עדן" . למותר להגיד שר' חיים ידע את "הלכות תשובה" של הרמב"ם בעל פה, ושם נאמר במפורש שאותה הכרת אלוהים שאליה מגיע האדם היא הקרויה בלשון חכמים "העולם הבא" . ועכשיו אני שואל, האם ר' חיים, שידע היטב את הרמב"ם, התכוון לאותו דבר שאליו התכוון הרמב"ם ? הדבר לא ברור כלל ! ר' חיים מוסיף : "וזהו שכרו לעתיד", כלומר, ההתרחשות פה בעולם הזה היא שכרו לעתיד . אילו השמיט ר' חיים את המלה "לעתיד" היה הכל מובן - שכרו של עושה המצווה בזה שהוא זוכה להימצא בקדושה בגן עדן בחייו . אבל הוא מוסיף את המלה "לעתיד" וזה יוצר בעיה . גם בדבריו על העברות שבהן מתדבק בו "כוח הרע" יש שתי פנים . מצד אחד אפשר להגיד ש"כוח הרע" משמעו עצם העובדה שהאדם עובר עברה . אולם הביטוי "כוח הרע" מרמז גם על מה שנקרא בקבלה "סיטרא אחרא" . כאן כבר מתגלה הצד החשוד המצוי בקבלה, דהיינו הנטייה לעבור מאמונת הייחוד למין שְניוּת . זה דבר מבהיל מאוד המצוי גם אצל הרמב"ן . לפעמים מדהים לקרוא את דבריו, שבהם הוא כאילו חוזר ומזכיר כמעט את אמונת הפרסים על אהרימן והורמיז ( אֵל הרע והחושך, ואֵל הטוב והאור ) כפי שמופיע בפירושו לתורה על השָּׂעיר המשתלח לעזאזל ( ויקרא ט"ז ח' ) . אילו הרמב"ם, שמת חמישים שנה לפני שהרמב"ן כתב דבריו אלה, היה קורא אותם, הוא בוודאי היה אומר שאדם זה ( הרמב"ן ) הוא כופר ואפיקורוס ומין ועובד אלילים . ר' חיים ממשיך בעניין העברה "ואחר המעשה מסתלק הכל לגיהנום"
|
|