|
|
עמוד:12
12 תוספות : מסד וטפחות ובדברי-הימים . כתבי הקודש שנערכו ונחתמו בידי רבי עקיבא וחבריו עומדים בסימן של קדושה ואמונה בלתי מעורערת בתורה כ"כלי-חמדה" שנתן הבורא לעמו הנבחר . גם אם ניתנה התורה מגילות-מגילות, לפי דעה אחת בדברי חז"ל או לפי דעת מ . ד . קאסוטו ( מורי ורבי באוניברסיטה העברית בירושלים ) , ממסורות שונות, שבטיות ואולי גם תקופתיות, באו האיסוף, העריכה והחתימה והטביעו חותמם על כל ספר, מגילה ומזמור, רשימה ופירוט שושלתי . דעתו של רבי עקיבא אדנותית כפי שמוכיחה החלטתו בעניין שיר-השירים כקודש קודשים, וכך בהתייחסותו המרוממת פסוקים מן המקרא, כל פסוק כשהוא לעצמו וכשהוא יוצא ללמד על המכלול כולו . הפרשנות המסורתית נסמכה על הבחנה בין ספרים שנכתבו ברוח הקודש לבין ספרים בסגנון אישי . אכן, כולם כמנוף דתי-אמוני בעוצמתו . תפקידו של המקרא בכל ביטוייו — השמעת הבשורה של יחידוּת הבורא, קדמותו ונצחיותו, והיחס המיוחד בינו ובין עם ישראל, ברית ראשונים מתמשכת ובעלת תוקף לכל הדורות הבאים . עיקריה של תפיסה זו מנחים את הכיוון הרציונלי בפרשנות המקרא, לפי גישת הרמב"ם, וכן את הכיוון המיסטי על פי פירושו של הרמב"ן . חכמי תורת הנסתר נסמכו על ספר "הזוהר" כמקור ראשי להבנת החומש . נתיב ביניים, שביל הזהב האלגורי מיסודו של פילון האלכסנדרוני, הוא דוגמה אחת מתוך אינספור דרכים בפרשנות המקרא . הפרקים המתייחסים לפואטיקה עניינם אינו בפרשנות אלא במסקנות מהקריאה הגלויה, הפסוקים כפשוטם, בהתאם לכלל : "דיברה תורה בלשון בני-אדם", פרקי הפרוזה המקראית נדרשו לתפארת הפתיחה בפרשיות הבריאה . חשיבותה היא בעילוי המבע המכונן את כל שבא אחריו . חשיבות פואטית נועדה לחלומות ומלאכים, סימני היכר מובהקים, ייחודיים, והופעתם בהקשרים עלילתיים, עלילות שמופיעים בהן אבות, אימהות, שופטים, נביאים, מלכים, גם מתוך הגויים, כמסופר בספר דניאל . השירה המקראית הובחנה במקצביה, בתקבולותיה . הובלטה חשיבותה המיוחדת של התקבולת המדורגת, מן הקל אל הכבד, מן המתון אל הנלהב . נדונו דפוסי הקבע, עילויה של השירה כסוגה נבחרת, שמקדם אותה ההקשר הסיבתי העלילתי . רוממותה של השירה המצוינת בלשון השגב, פורץ גבולות . שירה המתייחדת בהסתכלות סינאופטית, המאחדת מקומות וזמנים ממחוזות נבדלים בהינף אחד .
|
|