|
|
עמוד:12
12 | סוף החיים מהספרות, ולפיה האוטונומיה של החולה המבוססת על מודעותו למצבו היא הדרך ה"נכונה" לקבלת החלטות, מחקר זה מציע התייחסות לגישות שונות התלויות הן בתרבות והן בדינמיקה המשפחתית הייחודית . המידע המוצע לבני משפחה צריך לכן להיות מותאם לסגנון התפקוד שלהם . מקרה מיוחד של החלטות טיפוליות נוגע לטיפול באנשים שאינם יכולים לאכול עקב דמנציה מתקדמת . ד"ר אפרת גיל וחוקרים נוספים מנתחים את הדילמות בטיפול באנשים אלה . למרות מחקרים בעולם שהראו שהזנה בצינור אינה מעלה את תוחלת החיים, אינה משפרת את איכות החיים ואפילו אינה משפרת מדדי תזונה, בישראל הזנת צינור שכיחה במצבים של דמנציה מתקדמת . הפרק מתאר את תהליכי ההחלטה של האפוטרופסים שבדרך כלל בוחרים בהתקנת צינור הזנה . האפוטרופסים הפגינו חוסר ידע לגבי העדפותיו של החולה, הם בחרו בהזנה מלאכותית עבור החולים אף שלא רצו טיפול כזה עבור עצמם, והתייחסו להזנה מלאכותית כמבטאת תקווה בעוד שההחלטה נגד הזנה מלאכותית נתפסה בעיניהם כוויתור על חיי החולה . בנוסף, עלו גם נימוקים דתיים, כלכליים ( שכן הזנה מלאכותית דורשת פחות מאמץ מהצוות לעומת האכלה ללא צינור ) והיסטוריים ( האפוטרופסים חשו שלא ניתן למנוע הזנה מחולים שסבלו רעב בשואה ) . השער השני בספר עוסק בהיבטים משפטיים של סוף החיים . הוא מתחיל בפרק מאת ד"ר יוסי גרין המתאר את התפתחות חוק החולה הנוטה למות, המתייחס לאנשים הסובלים מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייהם היא עד ששה חודשים . מכאן שהחוק מתייחס רק לחלק אחד מתקופת סוף החיים . גרין משווה בין גישות הלכתיות וגישות משפטיות להפסקת אמצעים מאריכי חיים . גם הפרק הבא, מאת ד"ר רועי גילבר, ד"ר נילי קרקו-אייל ואחרים, עוסק בחוק החולה הנוטה למות, אולם הפעם מבחינת יישומו בפועל בידי הרופאים . ממצאיהם מראים שלמרות תמיכת הרופאים בזכותו של החולה לקבל החלטות על טיפולו הרפואי בסוף החיים, הם ממעטים לערוך שיחות עם החולים לגבי העדפותיהם . אמנם, שיחות כאלה וכיבוד רצונו של החולה הנוטה למות אפשריים רק כאשר החולה יכול להביע את רצונו . ואולם, הפרק מתאר גם את גישת החוק וגישות הרופאים כאשר החולה אינו בעל כשרות משפטית . נושא הכשרות המשפטית נדון גם בפרק הבא, שכתבה ד"ר מיטל סגל-רייך, העוסק בסוגיית האפוטרופסות .
|
|