|
|
עמוד:11
הקדמה | 11 הספר פותח בפרק שכתב פרופ' מאיר ברזיס העוסק בהתנהלות הצוות המקצועי מול בני המשפחה והחולים . פרק זה מתייחס להתמודדות עם חסמים מרכזיים בהתנהלות צוותים רפואיים כמו תפיסת מוֹתו של הנוטה למוּת ככישלון רפואי והיעדר מיומנויות תקשורת בנושא סוף החיים עם הנוטה למות ומשפחתו . מחקרו של ברזיס מראה שאנשי הצוות המקצועי מרגישים שהם זקוקים לכלים כדי לשוחח עם הנוטים למות ועם בני משפחותיהם . הקושי שיש לאנשי הצוות המקצועי להשלים עם סוף החיים של מטופליהם גורר מתן טיפולים חסרי תוחלת במקום קבלה והתמודדות עם המוות המתקרב . הפתרון המתואר בפרק זה הוא של סדנאות המשפרות תקשורת רגשית ( בניגוד לטכנית ) , הכוללות הקשבה פעילה, שאלות פתוחות, שימוש בשפה פשוטה ולא טכנית, שיקוף רגשות ותגובות מכבדות ולא שיפוטיות . הכשרת מטפלים מקצועיים חיונית לשיפור חוויית סוף החיים בקרב הנוטים למות ובני משפחותיהם . מעבר להכשרת המטפלים המקצועיים במערכת הבריאות, התפתח גם מקצוע טיפולי המתמקד בסוף החיים - ליווי רוחני . פרק שכתבו ד"ר מיכל פגיס וחוקרות נוספות מתאר מקצוע זה, שמטרתו היא לעזור לנוטה למות ולמשפחתו לחוות את סוף החיים באופן שיהווה חוויה חיובית מבחינה רוחנית, בינאישית או דתית . התערבות זו יכולה להיעזר בטקסטים, שירה או שיטות כמו הרפיה ודמיון מודרך . התהליך מאפשר לחולה ולבני משפחתו לשוחח על המוות, לשאול עליו ולתכנן אותו, כמו גם למצוא משמעות בתהליך אותו הם חווים . אספקט נוסף הנדרש באופן ייחודי בסוף החיים הוא קבלת החלטות הן לגבי הטיפולים שהחולה יקבל והן ביחס למיקומם . ד"ר שירלי רזניצקי, פרופ' ישראל דורון ופרופ' רונית ליכטנטריט מתארים תהליכי קבלת החלטות טיפוליות בקרב בני משפחה המטפלים בקרוביהם שהם חולי סרטן מפושט . הם מצאו ארבעה סגנונות של קבלת החלטות : בראשון, החולה מודע למצבו, מקבל את ההחלטות וזוכה לתמיכת המשפחה . בשני, אין שיח לגבי המוות ובני המשפחה והצוות המקצועי מקבלים את ההחלטות . בשלישי, מתקיים שיח בין החולה לבין המשפחה, ומתוכו מתקבלות ההחלטות . ברביעי, החולה ומשפחתו אינם מכירים בכך שהחולה נוטה למות, חשים חסרי אונים ואינם מצליחים לנהל תהליך של קבלת החלטות . הפרק מבהיר עד כמה חשוב לאפשר גישות שונות לסוף החיים . בניגוד לתפיסה האידילית לסוף החיים, הנהוגה בחלק ניכר
|
|