|
|
עמוד:יב
משפט ההיסטוריה בעו ד שח וקרי האנאל ערג ו ל " ה יסטוריה ט וטל ית", מ קיפה וחובק ת כל , רבים מן "ההיסטו רי ונ ים החדשים" כיום מעדיפים לצמצם את עיסוקם לזווית מסוימת או לנושא מסוים — לא אחת, על חשבון התמונה הגדולה . "היסטוריה מרקסיסטית" מתמקדת באינטרסים כלכליים ובמאבקים מעמדיים ; "היסטוריה חברתית" בוחנת תהליכים לא-אישיים וחיי יומיום של אנשים מן השורה ומתעלמת כמעט לחלוטין מפוליטיקה ומפועלם של יחידים בולטים ; "היסטוריה פמיניסטית", "היסטוריה אתנית" ו"היסטוריה של האדם השחור" עוסקות בקבוצות שההיסטוריוגרפיה המערבית המסורתית הזניחה ; "היסטוריה אנליטית" מפרקת את הרצף ההיסטורי לאירועים מבודדים ומנותקים זה מזה ; "היסטוריה פסיכואנליטית" נטועה עמוק בעולם המושגים התיאורטי שכונן פרויד — והרשימה, כך נדמה, רק הולכת ומתארכת . חלק מסוגות המשנה האלה של "ההיסטוריה החדשה" עוסקות בשאלות הראויות, ללא ספק, לחקירה מעמיקה — והימלפרב לא הייתה יוצאת נגדן לולא נכנעו להפקרות התיאורטית והמתודולוגית הכללית, שהשרתה מה שהיא מכנה בשם "ההיסטוריה החדשה החדשה" . גישה זו, שהימלפרב מבחינה בינה ובין "ההיסטוריה החדשה הישנה" של רובינסון ובירד, צברה פופולריות רבה בעשורים האחרונים של המאה העשרים, ושאבה את השראתה מן הפוסט-מודרניזם, על שלל הזרמים האינטלקטואלים המזוהים עמו — הפוסט-סטרוקטורליזם, הדקונסטרוקציה, הפוסט-קולוניאליזם וכיוצא באלה . השפעתו של הפוסט-מודרניזם התפשטה לדיסציפלינות אקדמיות שונות, ובכולן, כותבת הימלפרב, הוא נתן את סימניו : "ספקנות קיצונית, יחסיות וסובייקטיביזם המכחיש לא רק אמיתה זו או אחרת אלא את עצם רעיון האמת, אפילו כאידיאל רצוי אך בלתי מושג" ( עמ' 4 ) . כשם שבספרות חתר הפוסט-מודרניזם תחת האמונה ביציבותו הסמנטית של הטקסט, בסמכותו של המחבר ובקיום קאנון של יצירות "גדולות", וכשם שבפילוסופיה הוא ערער על קביעותה של השפה, על ההתאמה בין המסמן למסומן ועל האפשרות לשקף באופן אובייקטיבי את יב
|
|